"כלכלה חזקה על יסודות חלשים" - זוהי הכותרת של ניתוח ארוך יחסית שמפרסם הבוקר המגזין הבריטי "אקונומיסט" בגיליונו הטרי. השבועון, שנחשב לזירת הדיון הכלכלית החשובה ביותר בעולם ונקרא על ידי מרבית מקבלי ההחלטות בתחום, הכין פרויקט מיוחד על ישראל - לקראת חגיגות שנות ה-60' להיווסדה.
בפרק הדן בכלכלת ישראל מציג ה"אקונומיסט" את המשק הישראלי בצבעים קודרים ושונים מהותית מהסטריאוטיפ המקובל בו הוא בדרך כלל מצטייר בעיתונות הבינלאומית.
"התפקוד הלקוי של המערכת הפוליטית בישראל התיש את הכלכלה, הקצין את הסכסוך הטריטוריאלי עם הפלשתינים, פגע בתכנון לטווח הארוך, הוביל לתכנון שגוי של תקציבים, החליש ראשי ממשלה ועירער את יציבותן של ממשלות ואיפשר לאנשים אנונימיים וחסרי כישרון להגיע לעמדות השפעה מכריעות", קובע ה"אקונומיסט".
ה"אקונומיסט" קובע כי מנועי הצמיחה של המשק הישראלים חלשים ממה שנדמה: על ההיי-טק הישראלי הוא אומר שהוא מתמחה ביצירת סטארט אפים, אבל הרבה פחות טובה בהפיכתם לחברות גדולות. על משקלו של הענף הוא כותב: "רק חלק קטן מכוח העבודה בישראל מועסק בהיי-טק והעובדים של הענף יכולים לנטוש ברגע שהעניינים בישראל נהיים 'דביקים'".
מתחת לזוהר שמעניק ההיי-טק למשק הישראלי, קובע ה"אקונומיסט", מסתתר גופו של המשק שהוא מעט בלוי. נכון, לישראל יש כמה הצלחות בנישות כמו תרופות גנריות, נשק, חקלאות וטיפול במים - אבל התעשייה המסורתית בה מועסקים מחצית מהעובדים במצב גרוע. הפריון הממוצע בתעשיה הישראלית הוא חצי מהפריון האמריקאי. ישראל אמנם מובילה בהשקעה במחקר ופיתוח כאחוז מהתוצר - אבל כולו מרוכז בהיי-טק בעוד, שבשאר הענפים שיעור ההשקעה במחקר ופיתוח הוא רבע מישראל.
ה"אקונומיסט" מאמץ את ההערכה שהיכולת של ישראל ליהנות מה"בום" באינטרנט היתה הזדמנות חד פעמית. הטכנולוגיות החדשניות של המאה הנוכחית לא יהיו באינטרנט אלא בביוטכנולוגיה, ננו-טכנולוגיה, חומרים חכמים ואנרגיה חלופית - תחומים שהצבא הישראלי לא השקיע בהם מעולם והידע בהם מגיע מהאקדמיה. האקדמיה בישראל סובלת מתקציבי מחקר מגוחכים בהשוואה לעולם הרחב, מה שמטיל צל על היכולת של ההיי-טק הישראלי ליהנות בעתיד ממגמות ההתפתחות בכלכלה הגלובלית.
האיום הגדול ביותר על הכלכלה הישראלית, קובע ה"אקונומיסט" הוא מערכת החינוך. בעוד שההוצאה לחינוך בישראל דומה לרמה הממוצעת בעולם - התוצאות הן מהגרועות ביותר בעולם: ישראל מדורגת במקום ה-57 במבחני פיזה הבינלאומיים בתחום לימודי המדע. הפער בין התלמידים הטובים והגרועים הוא הגבוה בעולם וכל אלה הם "סימנים רעים עבור מדינה שאין בה משאבי טבע ונשענת רק על ההון האנושי שלה". "מה שמלמדים כאן בכיתה ט' - במוסקווה למדתי בכיתה ז'", מצוטט עולה חדש מרוסיה לישראל בכתבה.
ה"אקונומיסט", עיתון הדוגל בכלכלה חופשית, חוזר ומזכיר את הוועדים הגדולים והאיגודים המקצועיים כמכשול עיקרי של התפתחות הכלכלה. הוא מייחס את הכישלון בחינוך בבתי הספר לוועדי המורים שלא מאפשרים גמישות ניהולית ואת הכישלון באוניברסיטאות לחוסר היכולת למשוך כוחות איכותיים באמצעות שכר דיפרנציאלי.
"היכולת של הוועדים הישראלים להפריע הוא תוצאה של המורשת הסוציאליסטית. להסתדרות יש עדיין כוח גדול בסקטור הציבורי. נמלים, שדות תעופה ושירותים חיוניים סובלים משביתות תקופתיות. ובמקביל הסקטור הציבורי בישראל מוביל בהעסקת עובדי קבלן בתנאים סוציאליים נחותים".
היעדר החוקה וחוסר יציבותן של הממשלות בישראל, לפי "אקונומיסט", יצרו ואקום שלטוני שבית המשפט העליון, בראשות נשיאו לשעבר אהרון ברק, ניסה למלאו באמצעות מתן פרשנות כאילו-חוקתית לחלק מחוקי היסוד של המדינה.
עם זאת, קובע "אקונומיסט", חסידיו ומבקריו של בית המשפט העליון נוטים לתאר בהגזמה את השפעתו. למרות תרומתו הרבה להגנה על זכויות האזרח, דחה בית המשפט העליון חוקים או ביטל אותם בטענה שהם "אינם חוקתיים" פעמים ספורות בלבד. אפילו המאבק הפומבי בין בית המשפט העליון לשר המשפטים, דניאל פרידמן, נובע ברובו מאיבה אישית, לפי המגזין.
גם ריבוי המפלגות בכנסת ובממשלה, קובע "אקונומיסט", מאפשר למפלגות קטנות המייצגות אוכלוסיות מיעוט לבקש הטבות תקציביות מופלגות ומוביל לעיתים קרובות לחילוקי דעות בין שרים המכהנים באותה ממשלה, בשל הצורך לכלול בכל ממשלה מפלגות מקצות מנוגדים של הקשת הפוליטית. ההתמקחות הפוליטית התמידית, קובע המגזין, מעוותת ומונעת את ביצוען של רפורמות חשבונות.
המערכת הפוליטית הישראלית, מטבעה, אינה יכולה לתפקד, קובע "אקונומיסט". הצורך של ישראל להילחם על חייה מיד לאחר היווסדה, מציין המגזין, מנע ממנה להרכיב מודל פוליטי ראוי והותיר על כנו את המודל הנוכחי, שכמוהו מפעילות רק מדינות מעטות בעולם.
בשעותיה הרעות ביותר, קובע המגזין, מאיימות בעיותיה של המערכת הפוליטית על ביטחונה של ישראל, למשל כאשר עשרות אלפי מתנחלים קובעים במשך 40 שנה את מדיניותה של ישראל בשטחים או כאשר אהוד אולמרט העניק לעמיר פרץ את תיק הביטחון, רק משום שהעדיף לשמור את תיק האוצר בידי מפלגתו.