מרבית התקשורת הישראלית ממשיכה במסע לזיהום האווירה בישראל ולהפחדת הציבור בשאלת הסכנות כביכול הנשקפות למדינה בגין ה"רפורמה המשפטית" של יריב לוין¹. החלק השני של משימותיה החתרניות קשור בהפצת מידע לתקשורת הזרה שיעודד אותה למחזר מסרים אנטי-לאומיים ואנטי-ממשלתיים שהופכים מחוסר הבנה ובשל אנטישמיות מובנית למסרים אנטי-ישראלים². משימה נוספת של הלוחמה הפסיכולוגית היא לדברר עבור התקשורת הזרה את המסרים היוצאים מהאליטה של הדיפ-סטייט בישראל כדי שזו תהדהד אותם עבור הציבור הישראלי וכך תיצור רושם מסולף של דעה מקצועית חיצונית ואובייקטיבית. המטרה: לגבות ולהעצים את רוח הנכאים המלאכותית שמייצרת זו המגויסת המקומית. תהליכים אלה הם פגיעה מכוונת ויזומה בחוסן ובביטחון הלאומי. מסע הל"פ מתיימר להיאבק ברפורמה משפטית בעייתית כביכול אך למעשה מבקש לקעקע את תוצאות הבחירות הדמוקרטיות האחרונות בישראל. התקשורת כאן ושם נשלטת ברובה על-ידי קבוצות כוח כלכליות ומגויסת על-ידי התנועה האנרכיסטית העולמית למימוש המסר העיקרי שלה: אנרכיה באמצעות גלובליזציה. המטרה הבסיסית האמיתית היא שליטה כלכלית גלובלית באמצעות מערכות הכספים והבנקים הגדולים - ובמילים פשוטות: שלטון "עגל הזהב". אין כיום בעולם, ואינני רואה גם בטווח הנראה לעין, מסגרות המגדירות ובונות סדר עולמי רציונאלי זולת המבנה של מדינות-לאום והסכמי שיתוף פעולה ביניהן. הסדר הפנימי המועדף במדינות אלה הוא המשטר הדמוקרטי המופיע בהן בגרסאות מקומיות שונות שזהותן היסודית, כאמור לעיל, היא אחת. הקולות הנשמעים מגורמים מסוימים בארה"ב, שמתחזים לשופרות מקצועיים מובהקים, הם שלוחה ישירה או עקיפה של המערכת המנהלת בהסתר את הטרנזקציות הפיננסיות הגדולות בעולם. אלה הם אותם גורמים שב-20 השנים האחרונות היו אחראים לשלושת המשברים הפיננסיים הבינלאומיים הגדולים ביותר. אין הם מתעניינים בדמוקרטיה ישראלית או בדמוקרטיה בכלל. מבחינתם יש לה תפקיד אחד בלבד: יצירת אווירה ותנאים שבהם קל להם יותר ליצור משברים שעבורם יהוו הם הזדמנויות פיננסיות להגדלת הונם. המודל המנחה אותם הוא מודל האב תוצרת ארה"ב. הנעת תהליכים במדינות נוספות הדומים לאלה של הכלכלה האמריקנית הענקית והדומיננטית בעולם היא לדידם הגלובליזציה המוכרת והמועדפת. פוליטיקאים המעורבים במחול שדים זה ברובם הם עושי-דברם של אילי ההון וכמוהם גם שליטי רשתות התקשורת; שכן הכסף הגדול הוא הדלק המניע את עסקיהם. הם אינם מומחים לתורת המדינה או החברה אך בקיאים בפסיכולוגיית ההמונים ומכירים היטב כיצד פועלת סוגסטיית הבורסות על דעת הקהל. ברור כי אזהרותיהם אינן מכוונות לטובת אזרחי ישראל. רובם כלל אינם יודעים במה באמת שונה מדינת ישראל כדמוקרטיה יהודית מארה"ב כדמוקרטיה פוסט-מודרנית. אולם זאת יודעים הם: דמוקרטיה פוסט-מודרנית נוחה יותר לעסקיהם מזו שבה העם הוא ריבון אמיתי. שיח המושגים מרובי-המשמעויות המטעה ומבלבל שבו מזינים אותם מישראל, עובדתית הינו הבלים ומקצועית הינו אגדות מכוונות-מטרה שתכליתן להחזיר את השלטון בישראל לידי האוליגרכייה המשפטית הקיימת, שלמעשה הינה חוד החנית השלטונית של הסדר הישן שכפה על המדינה אהרן ברק. זו איננה דמוקרטיה! בהיות אוליגרכיה זו מיעוט דמוגרפי בישראל כפי שהוכיחו הבחירות האחרונות, זקוקה היא ל"סולידריות סקטוריאלית" שתתגבר את השפעתה הציבורית הירודה לאחר שרוב העם מאס בה. כל המעוניין באמת בישראל יהודית ודמוקרטית (ולא בחיקוי עלוב של השיטה הניאו-דמוקרטית בארה"ב: שלטון ההון הגדול שבה העם הוא ריבון ושליט בפועל), תומך ברפורמה וימשיך בכך. הרפורמה איננה הבטחה אוטומטית להצלחה בכל אך היא שינוי או ביטול של רוב הליקויים המחבלים בקיים. היא גם איננה סוג חדש של כתבי קודש; תיקון אמיתי ומוכח אמפירית שיידרש בה - יתוקן. דווקא הניסיון הנואל של האופוזיציה התומכת בהכשלת הבחירות הדמוקרטיות בישראל בנימוקי סרק - הופך את הרפורמה לצורך חיוני, עכשווי! אבירי המתנגדים לרפורמה סיגלו לעצמם שיטות מגוונות בהן מבקשים הם לבלבל את הציבור שאינו בקי בדקויות מדעי המדינה או המשפט ומרבים להשתמש בהן. דמויות כאהוד ברק, ציפי ליבני, בני גנץ, יאיר לפיד ואחדים מן הרמטכ"לים שלנו בדימוס - במיוחד בוגי יעלון וגדי איזנקוט - הם ממובילי מגמה זו. מבחינתם ולנוחיותם "מגילת העצמאות" היא "התנ"ך החדש" אותה הם מקדשים בדרכם הסלפנית לפי צו השעה הפוליטי מוטה כוונות מאבקם האמיתי. "מגילת העצמאות" לה הם נדרשים תדיר איננה חוקה ולא חוק במדינת ישראל, אלא הצהרת כוונות המגדירה בקווים כלליים את אופיה ומשטרה של המדינה. כ"כ מבהירה ה"מגילה" כי זו משימה לאומית שיש להגשימה בהקדם. אלה שזוממים לנצל לרעה נקודת חולשה זו בהעדר חוקה לביצור מעמדם והשפעתם הציבורית, הכלכלית והאידאית - מבקשים בשם הארעיות הבלתי מספקת הזו למנוע תיקון העיוותים ולהנציח את הלָקוּּּּּנה המתמשכת. שכן תיקונים המקרבים אותנו לחוקה הרצויה מחלישים את מעמדן היחסי של האליטות השולטות ומכאן גל ההתנגדות. הפירושים המאיימים האחרים אינם יותר מִכסות עיניים. לחץ הגורמים האופוזיציוניים מחולל נזקים אותם חייבים למזער ולמתן. כך, למשל, מהלכי הפשרה, כביכול, אליהם נסחף הנשיא הרצוג בלחץ חבריו לשעבר למפלגה ולדעה, תופסים תפנית מגמתית ונפסדת גם בימים האחרונים. אין מקום או הצדקה להקפאת הרפורמה בשלב זה יען כי אין בכך שום צורך מעשי לקידום פעילות החקיקה עם הידברות ובוודאי שגם בלעדיה. אין מקום להתחיל תהליך פשרות בוויתורים חד-צדדיים כדרישת נשיאת העליון. המפתח לעלייה על "דרך המלך" הוא בקיום דו-שיח ענייני - בתום-לב. איש מלבד המתחמקים בכוונה תחילה אינו מפריע לכך ועד שיתעשתו אלה אחריות הממשלה הנבחרת היא למשול. המגמה לנהל את הדיונים מחוץ למסגרת הכנסת היא פגיעה מכוונת במעמדו של בית-המחוקקים - ניסיון נכלולי להעניק למערכת המשפט ולכנסת מעמד ריבוני שווה. הואיל ואחד האלמנטים החשובים במחלוקת הנוכחית הוא הוויכוח על מעמד הבכורה של הכנסת הנבחרת מול כל רשות שלטונית אחרת, הרי שהחלשתה בכל צורה שהיא הינה תקדים חמור ומיותר. מאידך-גיסא, הטענה שיש לצמצם את הזיקה וההשפעה ההדדית היתרה של הממשלה על הכנסת היא עניין לשיקול דעת מעמיק. ניתן לכללו גם ברפורמה הנוכחית אולם עדיף לנהוג מנהג של "תפשת מרובה - לא תפשת" ולהעבירו לשלב הבא, לפני הבחירות הבאות לכנסת. אין פסול בשיח ענייני ואפילו נוקב ובלבד שיתנהל בדרך עניינית ותרבותית; שבירת כלים - בשום אופן לא. אין להתיר שום מרווח של סובלנות לקריאות למרי אזרחי, לאחיזה בנשק, או ליצירת אנרכיה שלטונית. ככל שהטיפול במטיפים יהיה רופס יותר, כך יגדל הסיכון שהדברים יצאו משליטה ויגיעו אל סף אנדרלמוסיה ואנרכיה פנימית מסוכנת.³ הכול חייבים לזכור שהמאבק האמיתי איננו על הדמוקרטיה שאיננה מאויימת כלל וכלל אלא על ההגמוניה השלטונית דה-פקטו.