ב-10 בפברואר שנת 1983 אנחנו 4 מורים, שבאנו להתנדב לעבוד בהוראה בקריית שמונה, החלטנו לנסוע לירושלים כדי להצטרף למפגינים בהפגנה של תנועת "שלום עכשיו". כשהגענו לירושלים, הצטרפנו למפגינים בשורה האחרונה. שמחתי מאוד לראות לידי בין המפגינים ציבור של עשרות חובשי כיפות מתנועה שנשאה את השם כובש הלב "נתיבות שלום". מפגין אחד, שצעד בשורה הראשונה של ההפגנה היה אמיל גרינצוויג. אני לא הכרתי אישית את אמיל גרינצוויג, רק אני חש צורך לעלות על הכתב את סערת הרגשות שמתחוללת בי, כשאני נזכר באירוע, שקטף את חייו של אמיל גרינצוויג בירושלים היקרה לנו, עליה חלם הנביא ישעיהו, שהיא תהיה קריה נאמנה שרק משפט וצדק ילונו בה ובשורת "לֹא יִשָּׁא גּוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב" יפעם בה. באותה הפגנה חשתי, שאני שומע את זעקת ישעיהו הנביא: "אֵיכָה הָיְתָה לְזוֹנָה קִרְיָה נֶאֱמָנָה מְלַאֲתִי מִשְׁפָּט צֶדֶק יָלִין בָּהּ וְעַתָּה מְרַצְּחִים". לא עוזבת התמונה של רגימת מפגינים באבנים ודברי נאצה בלשון עברית מובסת. כואב לי, כשאני כותב שורות המבטאות את כאבי על הירצחו של אמיל גרינצוויג בירושלים, מגיעה אלי הידיעה המזעזעת, שזה עתה קטפו מרצחים פלשתינים חיי יהודים בירושלים וישנם גם פצועים פצעים חמורים. כשאני כותב שורות אלו, אני חש, שהפלשתינים קטפו בירושלים לא רק חיי אנשים שכל "אשמתם" היותם יהודים, אלא הם ירו יריות מוות בחזון השלום, שֶׁפָּעַם בלבו של אמיל גרינצוויג, שלמרבה הצער והכאב, היה זה פושע יהודי שהעז וגם הצליח לקטוף את חייו של אמיל גרינצווייג ופצע מפגינים שעמדו סמוך לו. בחזון השלום ירה ביום ששי 10,2.2023 אותו פושע שרצח שני יהודים, שהלכו לתומם ברחובות ירושלים. אני אוהב את ירושלים, כמו אהבת הנביא ישעיהו בן אמוץ, המייחל שממנה תצא בשורת מציאות חיים, המכתתת את כל חרבותיה לאתים ואת חניתותיה למזמרות, המנחילה את ערכי קדושת החיים, שעמים לא יישאו נשק ולא ילמדו עוד מלחמה. אהבתי לירושלים כאהבת המשורר הפלשתיני מחמוד דרוויש - "בְּהֵעָלֵם מְטוֹסֵי הַמַּשְׁחִית אֲנִי אוֹהֵב אֶת הַיוֹנִים הֶחָגוֹת וְרוֹחֲצוֹת אֶת לְחָיֵי הַשָּׁמַיִם בָּעִיר... (מחמוד דרוויש, מַצַּב מָצוֹר, עמ' 21). עם תחושת אהבה לעיר ירושלים הלכתי בהפגנה עם כאלפיים מפגינים ברחובות העיר היום 10 בפברואר לפני ארבעים שנה. להפגנה זו הייתה מטרה, היא בטאה את הדרישה למלא את מסקנות הוועדה, שחקרה את מעשה הטבח האכזרי, שבוצע במחנות הפליטים סברה ושתילה בתחומי לבנון בימי מבצע "שלום הגליל" ב-1982.

רגע קשה

אודה, שעד היום מהדדים באוזני הקולות הצרחניים לעברי של אנשים רבים שליוו אותנו המפגינים - "ערבי מסריח". הצעקות והנאצות רדפו את ההפגנה - "מוות לבוגדים", "חבל שהיטלר לא גמר אתכם", והיו גם גילויים רבים של יריקות בפרצוף ויידוי אבנים לעברנו. המצב החמיר מאד, כשהתקרבנו לבניין המשביר. ברחבה של בניין המשביר עמדו דמויות מוכרות כמו: צחי הנגבי ומאיר כהנא וכלי הגברה בידיהם. מסביבם עמד קהל רב מאוד של מפגינים ממפלגות הימין, כשהאמירה החוזרת ונשמעת מפיהם - "מוות לבוגדים השמאלנים". לצערי, כל "עוונם" של "הבוגדים השמאלנים", מסתכמת בהשמעת הדרישה בהפגנה, שימלאו את מסקנות "ועדת כהן", שחקרה את הטבח בסברה ושתילה, אותן הגישה הוועדה לממשלה ב-7 בפברואר, שלושה ימים לפני ההפגנה. רגע קשה היה בסיומה של ההפגנה. המפגינים החלו להתפזר, אבל כאן קרה דבר מצער. מול בניין ראש הממשלה בכניסה לבנק ישראל נזרק רימון על המפגינים, הרימון שקטף את חיי המפגין מתנועת "שלום עכשיו" אמיל גריצוויג, שעלה לירושלים בסיומו של חודש-שירות במילואים כקצין מילואים ביחידת צנחנים בלבנון. אמיל גרינצוויג "עוכר ישראל" "משרתם של ערבים מסריחים" היה בשירותו הסדיר קצין ביחידת נח"ל מוצנח. היו בהפגנה גם כעשרה פצועים. חלקם נפצעו פצעים קשים. בין הפצועים קל היה המפגין ד"ר יובל שטייניץ, לימים הוא יהיה חבר בכנסת ישראל מטעם "הליכוד" ויכהן בתפקיד של שר בכיר בממשלות ישראל. התופעה המזוויעה, המלווה אותי ואינה מניחה לי, זו האלימות המילולית הקשה וגם גילויי האלימות הפיזית. אנחנו הגענו לבית החולים "שערי צדק", כי אחד מידידינו נפצע קל מאבנים שהושלכו לעברנו. לצערי, אפילו בחדר מיון הייתה תופעה מצערת של גילויי אלימות מילולית קשה וגם גילויים של אלימות פיזית. אני מבכה על כך, שכתוצאה מהסתה פרועה קם אדם וזרק רימון לעבר מפגינים, ואת מותו מצא אמיל גרינצווייג, המורה למתמטיקה שהיה רק בן 35. המורה למתמטיקה, שהקדיש ימים רבים לפרויקטים חינוכיים לחיזוק ההידברות וההבנה ההדדית בין נוער יהודי וערבי. אני מצר על כך, שלא למדנו מהניסיון מרצח אמיל גרינצווייג ורצח ראש הממשלה. אני פוחד מההסתה הפרועה וחסרת הרסן המשתוללת כיום, כי היא עלולה להביא לתוצאה הכאובה של רצח.