השופטת: הרשמת הבכירה ריבי לב-אוחיון, בית משפט השלום בירושלים

המועד: יום שלישי, 14.2.2022, שעה 13:00

הנושא: תביעות קטנות

אולי שמתם לב, שהמדור מבקר פעמים רבות למדי באולמות בהם מתנהלות תביעות קטנות. בהליך זה צריכים השופטים להיות מעורבים במיוחד, משום שהצדדים אינם מיוצגים ולרוב זהו מפגשם הראשון עם בית המשפט. הדבר מחייב שילוב של סבלנות וסובלנות, כולל סוג של הדרכה משפטית, עם שמירה על היעילות וכבודם של ההליך, הצדדים ובית המשפט עצמו. למרבה הצער, הרשמת הבכירה ריבי לב-אוחיון נכשלת לחלוטין במשימות אלו, בצורה שהמדור לא ראה בשום אולם אחר. המדור נכנס לאולם בעיצומו של דיון (המתנהל באיחור של לפחות חצי שעה), והנה הרישומים הראשונים: "מהומה, הצדדים צועקים זה על זה, לא מעירה. לב-אוחיון ממש לא שולטת באולם, לא ברור איך אפשר להבין משהו - שלא לדבר על הקלדה. הצדדים מתנצחים במילים קשות, לא מעירה. אולם קטנטן, עוד יותר מהדהד. לב-אוחיון מנסה להבין את העובדות, ברור שזה קשה מאוד". מדובר בתא לחץ שנרכש עבור קשישה, אימה של התובעת (שגם הצטיידה בבתה-שלה). כאשר לב-אוחיון מצליחה לדחוף כמה מילים, היא מעירה לנתבע שלא הגיש כיאות את ראיותיו ופונה לשני הצדדים: "חסר לי מלא מידע. אני מנסה להבין בעצמי מה היה ביניכם". חזרה לרישומים שלי: "ממשיכים לצעוק זה על זה, לא מעירה. לא מכוונת לשאלות. חוסר שליטה מוחלט. לב-אוחיון: אין לי הוכחות, אין לי הסכם, אין לי כלום. אבל לא ממקדת בצורה כלשהי". לבסוף לב-אוחיון מנסה להשתלט על הדיון, דופקת על השולחן ואומרת: "רבותי, אני צריכה את ההסכם. זה לא הזמן שלי לבדוק עכשיו. כדי לתמוך בטענות - למשל: החוזה בין הצדדים. למשל: התכתבות בווטסאפ. למשל: תמונות. בתוך 15 ימים כל אחד מצרף את מה שהוא יכול לסמוך עליו. אל תצרפו את זה כקובץ ושאני אצטרך להבין, כי לא הייתי שם. טוענים טענה - מפנים למסמך. "ככה אני אוכל לתת פסק דין, רק לפי מסמכים, לא מילה כנגד מילה. תביעה קטנה, תביעה גדולה - הדין הוא אותו דין, צריך ראיות. יש לי עסקה שלא הושלמה - תוכיחו לי. למה הפסקתם לשלם - תוכיחו לי. למה לא סיפקת - תוכיחו לי. ברגע שיהיו לי הוכחות, אני אתן החלטה. אני אתן פסק דין לפי החומר שיהיה לפנַי, כשיהיו לי ראיות". לב-אוחיון מסבירה לנתבע כיצד להגיש מבחינה טכנית ומעירה, בתשובה להודעתו שיגיש תביעה משלו בתל אביב, שעליו לעשות זאת באותו תיק. "תעשו את הדברים בצורה הכי מסודרת. המשך יום טוב".

"האינטרס שלך הוא להגן על עצמך"

חוסר השליטה המוחלט של לב-אוחיון לא היה מקרי, כפי שמגלה התיק הבא - בו עליה לברר מדוע לא הוגש כתב הגנה. הנתבע טוען שהתובע מסר לו איזשהו מכתב בביתו והוא נאלץ להזמין משטרה משום שהטריד את בת-זוגו, התובע מכחיש ועד מהרה הם עוברים לעימות מילולי חריף. לב-אוחיון אינה מתערבת וממילא אינה מצליחה להשתלט עליהם - ואנחנו בכלל בשאלה האם וכיצד ניתן לקיים את הדיון. לב-אוחיון מציגה כמה שאלות לגבי המסירה או האי-מסירה של כתב התביעה, מציינת שחשבה שבכלל לא יהיה דיון ומנסה להתקדם: "אני לא נכנסת לשאלה הזאת [מה קרה בביתו של הנתבע], זה לא רלוונטי. אם הוא [הנתבע] לא היה מגיע, הייתי נותנת היום פסק דין". היא פונה לתובע: "יש לי את הסרטונים, זה הגיע אלי" - אבל לא יכלה לצפות בהם, כי המחשב היחיד המאפשר זאת תפוס בידי שופט אחר (!). די ברור שצריך לדחות את הדיון וכעת השאלה היא ההוצאות של הדיון הנוכחי - מה שדורש מלב-אוחיון עוד המון זמן: "יכול להיות שבסופו של דבר התביעה תידחה והתובע ישא בהוצאות לטובתך [היא אומרת לנתבע]. אני עכשיו שואלת על ההוצאות של היום, כי יכול להיות שבאנו סתם ונצטרך לקבוע לעוד חודש וחצי לפי היומן ולזה יש הוצאות. למה שלושה חודשים אין לי כתב הגנה? האינטרס שלך הוא להגן על עצמך. אנחנו מדברים על תביעה של כמעט 30,000 שקל". יש ללב-אוחיון עוד שאלה או שתיים לתובע והיא ממשיכה: "בבית משפט לתביעות קטנות מוגבלים לחצי שעה לכל דיון. אני לא אוכל עכשיו לשמוע את טענות ההגנה בעל-פה. כשאני מגיעה לדיון, אני אמורה להיות מוכנה אחרי שקראתי את הטענות ולברר פרטים. בפסק הדין הסופי יכול להיות שיהיו הוצאות גם על היום". היא מכתיבה החלטה הדוחה את הדיון ומורה לנתבע להגיש כתב הגנה, ומבהירה: "על הדיון היום שהתכנסנו לחינם, יהיו הוצאות לטובת התובע. אם אני אדחה את התביעה, יהיה קיזוז זה מול זה, אבל אני אקח את זה בחשבון". השניים שוב מתעמתים ולב-אוחיון שוב ממלאת את פיה מים.

"למה אתה חולק על בית הדין"

בדיון השלישי אנו עדים להתנהגות בזיונית - אין מילה אחרת - של הנתבע, אדם בא בימים ולקוי ראייה. שני הצדדים הם תושבי הרובע היהודי בירושלים; התובע הוא נגר שביצע עבודות ברבבות שקלים עבור הנתבע, לו יש טענות רבות נגד איכות העבודה והתמשכותה ולכן הוא מסרב לשלם. אבל השניים הסכימו לפנות לבית הדין לענייני ממונות ברובע, אשר פסק לטובת התובע. הנתבע עומד בסירובו ולכן הוגשה התביעה - בסכום המירבי של תביעה קטנה (33,400 שקל) ופחות מהסכום שפסק בית הדין. לב-אוחיון מאפשרת לתובע לטעון די בהרחבה ופה ושם ממקדת אותו בשאלות למסמכים הרלוונטיים. באנושיות נאה היא אומרת לנתבע שהוא רשאי לשבת ומנסה למקד אותו: "תסביר לי למה אתה לא מוכן לשלם, למה אתה חולק על בית הדין". הנתבע ממהר להרים את קולו ולשחרר את חרצובות לשונו בכינויי גנאי קשים נגד התובע, ולב-אוחיון אינה אומרת דבר; שתיקתה נמשכת גם כאשר הוא מחרף ומגדף את הדיינים. התובע נכנס לדבריו של הנתבע, מגיש מסמך ולב-אוחיון מאפשרת זאת. למרבה הגיחוך, האדם היחיד שמנסה לעשות סדר הוא איש משמר בתי המשפט, שנכנס לאולם כחלק מהסיבוב הרגיל: "להירגע, יש פה מי שמחליטה. אדוני, אתה תתן לו לדבר, השופטת תחליט [מי ידבר מתי]", הוא אומר - אך הבעיה היא שמי שמחליטה, לא ממש עושה זאת. כעת מתברר שהאדם היושב מאחורי הנתבע הוא עורך דין שהיה מעורב בחלק מן הסכסוך והוא מנסה להתערב גם בדיון. לב-אוחיון מגיבה: "אדוני לא עד ולא מייצג". התובע מתערב ולב-אוחיון משיבה לו: "בית המשפט מסתדר לבד". עורך הדין מתעקש וטוען שסייע לנתבע במו"מ עם התובע, אבל לא מצליח: "האדון ניהל מו"מ לגבי שדרוג בית הכנסת בעצמו. אתם לא אומרים לי שהתובע ניצל את העובדה שהנתבע לא רואה וכתב 90 במקום 60. הטענה של הנתבע היא שהתובע לא סיפק לו את הסחורה שביקש, שביקש עץ סנדביץ וקיבל משהו אחר. אז מה אדוני יכול לעזור?", היא שואלת רטורית. אבל אחרי רגע עורך הדין ממש מייעץ לנתבע מה להגיש ולב-אוחיון אינה שמה לב.

"איזה חשבונית יש לי?"

הצעקות נמשכות, במיוחד מצידו של הנתבע הממשיך לגדף את הדיינים - ללא כל תגובה מצידה של לב-אוחיון. היא הייתה חייבת להתערב, גם בגלל המהומה, גם בגלל הלשון הגסה וגם משום שמדובר בסוג של עמיתים לשיפוט. פה ושם מנסה לב-אוחיון להתמקד בנקודות המחלוקת, אך כמובן ללא הצלחה; זה בלתי אפשרי כל עוד היא מאפשרת לצדדים להתעמת ולנתבע להשתולל. בין הצעקות ניתן להבין, שיש גם מחלוקת בשאלה כמה שילם הנתבע ובאיזו צורה; לשיטתו, חלק מהתשלום היה במזומן וללא קבלה, בעוד התובע מסביר שהעביר את הכסף הלאה לספקים. לב-אוחיון מנסה לברר: "בשלב הזה יש מחלוקת כמה שולם? יגיד התובע מה הגרסה שלו ואחר כך אתה תגיד". עורך הדין משוחח עם הנתבע, במה שנראה כחריגה בוטה מכללי בית המשפט לתביעות קטנות - אך לב-אוחיון אינה מגיבה, למרות שהמרחק ביניהם הוא בערך מטר. לב-אוחיון מנסה לברר את פרטי התשלומים: "סיכמתם 60,000 שקל? שילמת 20,000 שקל? איזה חשבונית יש לי? מה כתוב בה? איפה החשבונית על ה-10,000 הראשונים?". הנתבע שב ומכפיש בלשון גסה את הדיינים, אך לב-אוחיון ממשיכה להתעלם; הוא גם שוב צועק, והיא לא מגיבה. לב-אוחיון מנסה להתמקד: "אמר התובע לפני 25 דקות: אני מוכן להתפשר ולקבל לא את כל מה שתבעתי. אדוני אומר שהוא לא צריך לקבל כלום?" - אכן. שני הצדדים חוזרים על טענותיהם, כולל כאלו שאינן לעניין, וכמובן שוב צועקים. הדיון (אם אפשר לכנותו כך) נמשך כבר 45 דקות, למרות שבדיון הקודם אמרה לב-אוחיון שמוקצבות לכל תיק 30 דקות. לבסוף אומרת לב-אוחיון שהיא תשלח לצדדים את פסק הדין; נספר לכם שהתביעה התקבלה במלואה.

השורה התחתונה: את המסקנה העגומה כתבנו כבר בתחילת הדברים: לב-אוחיון מאבדת לחלוטין את השליטה באולם, על הדיון ועל הצדדים. התוצאה היא מצב מנוגד לחלוטין מזה שאמור לשרור בבית משפט כלשהו, וקושי עמוק להבין את טענות הצדדים - כפי שהיא אומרת בעצמה. מן הראוי שהממונים על לב-אוחיון יעירו לה על האופן בו היא אמורה למלא את תפקידה.

יעילות: 6.

מזג שיפוטי: 6.