מזכיר המדינה האמריקני אנתוני בלינקן והיועץ לביטחון לאומי ג'ייק סאליבאן משוכנעים שמחוות ישראליות דרמטיות לרשות הפלשתינית הן תנאי מוקדם להרחבת הסכמי אברהם, שידרוג יחסי ישראל-סעודיה ואולי אף הסכם שלום עם סעודיה. האם עמדה זאת תואמת את מציאות המזרח התיכון?

אינטרס ערבי

הסכמי אברהם ותפקידה הקריטי של סעודיה כמנוע מאחורי ההסכמים, היו מונחי אינטרסים ביטחוניים, כלכליים ודיפלומטים של סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן. החלטת המדינות הערביות להגיע להסכם שלום עם ישראל לא נבעה מהשתכנעותן שישראל אכן שואפת לדו-קיום בשלום, ולא מנכונותן להיפרד ממספר תפישות יסוד של האיסלאם, אלא מהערכתן שיכולותיה הביטחוניות, הטכנולוגיות והדיפלומטיות של ישראל הן חיוניות לעמידה מול אויבים משותפים: משטר האייתולות באירן וטרור "האחים המוסלמים". סעודיה ו-6 מדינות ערב (כולל מצרים וירדן) השותפות להסכמי שלום עם ישראל מבינות שהמזרח התיכון דומה להר געש היורק לבה רותחת באופן בלתי-צפוי, כפי שמלמדות 1,400 השנים האחרונות של המציאות הבינערבית הסוערת - פנימית ואזורית - וכפי שמלמד הצונאמי הערבי שפרץ בסוף 2010 ועדין משתולל ברחוב הערבי. מדינות ערביות אלו שואפות לצמצם את כוחם של גופים פורעי חוק, ולכן חוששות מאופיה של מדינה פלשתינית, לאור ההתנהלות הפלשתינית האלימה בזירה הבינערבית והבינלאומית, שהפכה את הפלשתינים לאב טיפוס של חתרנות, טרור, בוגדנות וכפיות תודה בינערביים. מדינות אלו מודאגות מהכרסום שחל לאחרונה בכח ההרתעה של ארה"ב, שהוא מרכיב חיוני בביטחונן הלאומי, כמו גם מהתוצאות הרות האסון של 43 שנות האופציה הדיפלומטית של ארה"ב כלפי משטר האייתולות (הפועל להפלת כל משטר סוני ערבי), המעניקה רוח גבית עזה לטרור, הפצת סמים ויכולות קונבנציונליות ובליסטיות קטלניות של אירן מהמפרץ הפרסי, דרך רחבי המזרח התיכון, קרן אפריקה, צפון ומערב אפריקה ועד אמריקה הלטינית. מדינות ערב הסוניות הפרו-אמריקניות חוששות מהשלכות החיבוק שמעניקה ארה"ב ל"אחים המוסלמים", שהם ארגון הטרור הסוני הגדול בעולם עם אגפים דתיים, חינוכיים, סיעודיים ופוליטים. הן גם ערות לחוסר-היעילות של NATO (No Action Talk Only?), לרפיסות האירופית ולחולשת המשטרים הערביים.

תפקידה של ישראל

סעודיה ו-6 המדינות שחתמו על הסכם שלום עם ישראל חשות את מאכלת האייתולות ו"האחים המוסלמים" על צווארן. הן רואות בישראל את "סוכן ביטוח החיים" היעיל ביותר, ואולי היחיד באזור. הן מעריכות את ישראל כמכפלן-עוצמה היעיל ביותר של ארה"ב במזרח התיכון, ומכירות בכח ההרתעה שפיתחה מאז 1967, כפי שמפגינה בפעילות הצבאית נגד אירן (בלבנון, סוריה, עירק ואירן) ונגד הטרור הפלשתיני והלבנוני. הן אף מכבדות את יכולות ישראל בתחום המודיעין, האימונים וגיבוש תורות לחימה. מדינות אלו רואות בישראל שותף אמין ב"יום סגריר", ובמיוחד עקב נכונות ישראל להדוף לחץ אמריקני כאשר מדובר בעקרונות היסטוריים וביטחוניים כגון ירושלים, יו"ש ואירן. הן גם שואפות למנף את מעמדה החיובי של ישראל בקרב הציבור האמריקני ונבחריו בשני בתי הקונגרס לשידרוג קשרים ביטחוניים ואזרחיים עם ארה"ב. סעודיה, איחוד האמירויות ובחריין מתמקדות במאמץ לגוון את תשתיתן הכלכלית, מכיוון שהן ערות לסכנות הטמונות בתלות רבה מדי בנפט וגז טבעי, החשופים לאי יציבות מחירים ולאיום הכחדה מצד חידושים טכנולוגים היוצרים אנרגיה נקיה וזולה יותר. הן מכירות בישראל כמעצמה טכנולוגית העשוייה לסייע להן בהשתחררות מהתלות בנפט וגז טבעי, גיוון מקורות ההכנסה ויצירת מקומות עבודה נוספים, במקביל לשיפור מצבן הביטחוני. הסכמי אברהם, בנוסף להסכמי השלום עם מצרים וירדן, וההרחבה חסרת-התקדים של שיתופי הפעולה בין ישראל לסעודיה, מבהירים שמשקל אינטרס ערבי חיוני עשוי לעלות על משקלם של עקרונות מרכזיים באיסלאם, כגון ההתנגדות בת 1,400 שנים לריבונות "כופרים" ב"בית האיסלאם". אינטרסים חיוניים עשויים אף להוביל להתמתנות דרמטית של מערכת החינוך (המהווה בבואה נאמנה של מדיניות וחזון השלטון). ואכן, בניגוד לרשות הפלשתינית הדבקה ב-ומקצינה את החינוך לשנאה, איחוד האמירויות עקרה את החינוך לשנאת ישראל ויהודים ושתלה חינוך לאהדת ישראל ויהודים.

תוחלת החיים של הסכמי אברהם

הסכמי אברהם באו לעולם עקב הנחישות להימנע מהשגיאה השיטתית של מחלקת המדינה, שנכשלה בכל אחת מהצעותיה לפתרון הסכסוך הערבי-ישראלי, בגלל התמקדותן בסוגיה הפלשתינית כאילו הייתה נושא מרכזי בסכסוך ובהוויה המדינית הערבית. הסכמי אברהם התמקדו בסדר העדיפות ואינטרסים ערביים, עקפו את הסוגיה הפלשתינית שאיננה מככבת בסדר היום הערבי, שללו מהפלשתינים את כוח הווטו, ולכן באו לאוויר העולם. תוחלת החיים של הסכמי אברהם תלוייה ביציבות המשטרים השותפים להסכמים. הסכמי אברהם הביאו לצעדים ראשונים של התמתנות מדינית ודתית ונכונות לדו-קיום בשלום, המשוועים לתמיכת ארה"ב במדינות המעורבות, ולא ללחץ על מצרים, סעודיה ואיחוד האמירויות. אבל, אין להתעלם מהאיומים הברורים, המיידיים והקטלניים על הסכמי שלום במזרח התיכון, הדומה להר געש הפולט לבה באופן בלתי-צפוי, ומאופיין על-ידי פיצול, אי-יציבות, אי-סובלנות, אלימות, עריצות והיעדר דמוקרטיה, המביאים למשטרים זמניים (המגיעים לשלטון באלימות ולא בבחירות חופשיות), ולכן למדיניות והסכמים זמניים; וכל זאת במישור הבינערבי! תמיכה נחושה של ארה"ב בהסכמי אברהם, בניגוד לקרירות שמפגינה מחלקת המדינה, תצמצם את הסכנה לעתיד ההסכמים. על זמניות המשטרים הערביים - ולכן זמניות מדיניותם והסכמיהם - וההשלכות הפנימיות, אזוריות ועולמיות, אפשר ללמוד מהצונאמי הערבי (הנקרא בטעות "אביב ערבי") המשתולל ברחוב הערבי מסוף 2010. כך גם שינויי משטר במצרים (2013, 2012, 1952), אירן (1979, 1953), עירק (2003, 1968, 1963 - פעמיים, 1958), לוב (2011, 1969), תימן (מלחמת אזרחים משנות ה-90', 1990, 1962), ועוד. יציבות המשטרים השותפים להסכמי אברהם תעורער על-ידי מדינה פלשתינית מערבית לנהר הירדן (בהתחשב ברקורד הפלשתיני הבינערבי והעולמי), שתביא להפלת המשטר ההאשמי המתון-יחסית מזרחית לנהר; תהפוך את ירדן למדינה בלתי-נשלטת דוגמת לוב, סוריה, עירק ותימן, ולזירת טרור איסלאמי אזורי ועולמי; תגרום לתרחיש דומינו העלול להפיל את המשטרים מפיקי הנפט והמתונים-יחסית בחצי האי ערב; ולהעניק רוח גבית עזה למשטר האייתולות, סין ורוסיה ורוח נגדית הרסנית לארה"ב ובעלות-בריתה. מדיניות והסכמי שלום הם מרכיבים משתנים במכלול הביטחון הלאומי במזרח התיכון הבלתי-צפוי, בלתי-יציב ואלים, שאין בו דו-קיום בשלום בינערבי מאז המאה ה-7. לעומת זאת, טופוגרפיה וגאוגרפיה כמו רכסי יו"ש והגולן הם מרכיבים קבועים במסגרת גבולות הביטחון המינימליים של ישראל במציאות הבלתי מערבית של המזרח התיכון. מרכיבים קבועים אלו משדרגים באופן דרמטי את כוח ההרתעה של ישראל והופכים אותה למכפלן עוצמה ייחודי עבור ארה"ב ומדינות הסכמי אברהם. ככל שמתעצם כוח ההרתעה הישראלי, משתדרגת יציבות מדינות הסכמי אברהם, וכן נחלשים משטרים וארגונים האחראים להפצת טרור וסמים ומאיימים על יציבות המזרח התיכון והעולם, ובמיוחד על הביטחון הלאומי וביטחון הפנים של מדינות הסכמי אברהם וארה"ב. האם המשטרים הערביים הקשורים להסכמי אברהם לא ישדרגו את קשריהם עם ישראל, אותה הם רואים כמרכיב חשוב לביטחונם וכלכלתם, אלא אם כן ישראל תבצע מחוות משמעותיות לפלשתינים, אותם הם מגדירים כאב-טיפוס לחתרנות, טרור ובוגדנות בינערביים?! האם משטרים אלו יקריבו את יציבותם/קיומם על מזבח הסוגיה הפלשתינית?! העובדה שהם חתמו על הסכמי שלום עם ישראל מבלי להתנותם במחוות לפלשתינים, ומגבילים את הסיוע לפלשתינים בעיקר למישור המילולי ולא המעשי, מספקים תשובה נחרצת לשתי השאלות.