הצטרפות ארה"ב לגינוי ישראל במועצת הביטחון של האו"מ מייצגת את החזרת תפישת העולם של ממסד מחלקת המדינה למרכז הבמה של מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב. זו הפעם הראשונה בשש השנים האחרונות שארה"ב מאפשרת למועצת הביטחון לגנות את ישראל. תפישת עולם זאת אינה רק עוינת לישראל, כפי שמאפיין את מחלקת המדינה מאז שהובילה את ההתנגדות להקמת מדינה יהודית ב-1948 ול"כיבושי 1948". תפישת העולם של מחלקת המדינה פוגעת באינטרס ארה"ב, כאשר היא משעבדת מדיניות חוץ וביטחון לאומי חד-לאומית ועצמאית - כלפי משטר האייתולות, "האחים המוסלמים", הסוגיה הפלשתינית, וכו' - למדיניות רב-לאומית משותפת עם האו"מ וארגונים בינלאומיים אנטי-אמריקנים ועם אירופה הרופסת והפייסנית כלפי משטרי טרור. תפישת עולם זאת מקריבה את מציאות המזרח התיכון על מזבח הרהורי-לב, כפי שמתעדת ההנחה שמדינה פלשתינית ביו"ש תגשים את החזון הפלשתיני, תקדם את השלום, תצמצם את הטרור ואת זעזועי האזור ותשדרג את האינטרס האמריקני. אבל, מציאות המזה"ת בכלל, ושל ירדן בפרט, יחד עם ההתנהלות פורעת-החוק הפלשתינית במישור הבינערבי והעולמי, מלמדים שמדינה פלשתינית מערבית לנהר הירדן תגרום להפלת המשטר ההאשמי הפרו-אמריקני והמתון יחסית מזרחית לנהר, ותביא לתופעות לוואי הרסניות כגון: - החלפת המשטר ההאשמי על-ידי משטר טרור פלשתיני, משטר טרור "האחים המוסלמים", או משטר טרור אחר; - הפיכת ירדן למדינה בלתי נשלטת כמו לוב, לבנון, סוריה, עירק או תימן, שתמונף על-ידי משטר האייתולות כדי להדק את החגורה סביב סעודיה וישראל; - הפיכת ירדן לזירת טרור איסלאמי אזורית ועולמית; - תופעת דומינו הרסנית לכיוון חצי האי ערב, שתאיים על קיום כל משטרי המדינות הפרו-אמריקניות, המתונות יחסית ומפיקות הנפט; - הפיכת אספקת נפט סדירה מהמפרץ הפרסי לבן-ערובה בידי משטרי טרור אנטי-אמריקנים ועלייה חדה במחיר הנפט; - עליית רמת-הסיכון של נתיבי השיט של הסחר בין אסיה לאירופה באוקינוס ההודי, ים סוף ותעלת סואץ; - החרפת השפעתם של מוקדי הפצת-טרור, סמים ומערכות נשק מתוחכמות למשטרים רדיקלים ברחבי העולם, כולל אמריקה הלטינית; - רוח גבית ליריבי ואויבי ארה"ב ורוח נגדית לכלכלת וביטחון ארה"ב ובעלות-בריתה. ממסד מחלקת המדינה, העומד מאחורי התמיכה בהחלטות אנטי-ישראליות באו"מ, משוכנע שהטרור הפלשתיני, האיסלאמי והאירני הוא מונחה יאוש ולא מונחה חזון פנאטי וחיסולי. הוא מתעלם מ-100 שנות טרור פלשתיני המונחה על-ידי חזון עקירת הישות היהודית "הכופרת" מ"בית האיסלאם", כפי שמתועד באמנה של הפתח' (1959) ואש"ף (1964), 8 ו-3 שנים לפני מלחמת ששת הימים. טענת מחלקת המדינה כאילו מדינה פלשתינית מערבית לירדן תקדם שלום ויציבות, ואילו שלטון ישראל ביו"ש מהווה מכשול לשלום וליציבות, מתעלמת מהרקורד הפלשתיני הגורם להתייחסות מדינות ערב לפלשתינים כאב טיפוס לחתרנות, טרור, שחיתות ובוגדנות בינערביים. עמדת מחלקת המדינה כאילו הסוגיה הפלשתינית היא שורש הסכסוך הערבי-ישראלי ובבת-עין ערבית נחשפת במערומיה על-ידי שיתוף הפעולה חסר-התקדים בין ישראל לסעודיה והסכמי השלום עם איחוד האמירויות, בחריין, מרוקו וסודן, שהתעלמו ממחלקת המדינה, עקפו את הסוגיה הפלשתינית, כפי שעשו מצרים וירדן, ולכן התממשו (אם כי תוחלת חייהם תלויה ביציבות האזור וששת המשטרים הערביים). מחלקת המדינה מקלה-ראש במרכזיות מערכת החינוך לשנאה של הרשות הפלשתינית, שהפכה לקו ייצור היעיל ביותר של טרוריסטים (שאינם "בודדים"!) ולביטוי אותנטי ביותר של תפישת העולם והחזון של ההנהגה הפלשתינית.מחלקת המדינה גם מתעלמת מהמשקל הרב של ההסתה המתקיימת במסגדי הרשות הפלשתינית, האדרת טרוריסטים בכיכרות ומבני ציבור של הרשות הפלשתינית והמענקים החודשיים למשפחות של טרוריסטים. כל אלה מצביעים על כישלון צפוי של מדיניות (של מחלקת המדינה) המתבססת על מלל דיפלומטי פלשתיני מתון-יחסית, למרות שהוא מנוגד לחלוטין למעש הטרוריסטי ופורע החוק של הרשות הפלשתינית. השתוקקות מחלקת המדינה לפרוש "שטיח אדום" בפני אישים פלשתינים - בניגוד ל"מרבד המעופש" המקבל את פניהם במדינות ערב - החתירה להקמת מדינה פלשתינית, והחיזור (הקטלני?) אחרי משטר האייתולות ו"האחים המוסלמים", מתפרשים כסממני חולשה על-ידי יריבי ואויבי ארה"ב. הנסיון מלמד שחולשה מהווה הזמנה ל"זאבים", כולל "זאבים" השואפים להכניע את "השטן האמריקני הגדול" במזרח התיכון, אפריקה, אמריקה הלטינית וגם על אדמת ארה"ב (כפי שלמדנו מהמתקפה על מגדלי התאומים בניו-יורק). במציאות זאת על מחלקת המדינה לשדרג את יכולות בעלת בריתה היעילה ביותר - המהווה מכפלן עוצמה ייחודי עבור ארה"ב - ולא לפעול לסירוס כוח ההרתעה שלה על-ידי הסגתה מרכסי יו"ש חזרה ל"קווי אושוויץ" (כפי שהגדיר אבא אבן ה"יונה הצחורה" את "הקו הירוק").