המערערת, ורד פרי, אם לשני ילדים, ועורכת דין עצמאית, ביקשה לנכות כהוצאה בייצור הכנסתה, תשלומים ששלמה למעון יום לילדים ומועדונית עבור ילדיה. עמדתה היא, כי הוצאות השגחה אינן הוצאות פרטיות, שכן שירותי ההשגחה נשכרו שלא על-מנת לספק את צורכי חייה הפרטיים של המערערת כי אם משיקולים עסקיים גרידא, כשלמערערת לא נצמחת כל טובת הנאה אישית.
לטענתה, סעיף 17 לפקודת מס הכנסה קובע את עקרון היסוד כי הוצאה תותר בשנת מס מסוימת אם שימשה בייצור הכנסה באותה שנה. לפיכך, כל הוצאה העומדת במבחן הרישא של הסעיף, מותרת בניכוי כהוצאה אם לא נקבע בסעיף 32 לפקודה או בתקנות שהותקנו מכוח סעיף 31 כי הניכוי אסור או מוגבל בדרך כלשהי.
המשיב, פקיד שומה גוש דן, אינו חולק על החובה בחוק להשגיח על ילדים עד גיל 14. המשיב סבור כי המערערת 'מרחיקה' מעצמה במכוון את ההנאה הצומחת לילדיה ולה עצמה בהמשך לכך, שעה שהם מצויים במסגרות חינוכיות, מסגרות שנבחרו במכוון ובקפידה רבה בידי המערערת ולא רק בשל שעות העבודה בהן.
בית המשפט בהחלטתו ציין, כי המערערת כדוגמת הורים עובדים אחרים, בין שכירים ובין עצמאיים, אינה יכולה להתפנות לעיסוקה ומשלח ידה, לשם השאת הכנסה, בלא לדאוג להשגחה על ילדיה. השגחה על ילדים היא חלק ורכיב במהותה של ההורות. חובת ההשגחה, הגם שדומה כי מקורה בצורך טבעי הרי שהיא מעוגנת בדין.
בית המשפט הצדיק את המערערת בטענתה, כי אלמלא הצורך לשהות שעות ארוכות בעבודתה, טובתה שלה וטובת הילדים היתה לשהות זה במחיצת זה ככל האפשר ובודאי למשך אותו פרק הזמן העולה על הדרוש למשל לשם חינוכם, התפתחותם, השכלתם וכו'. בית המשפט ציין, כי פעוט או ילד הנמצא במעון כל יום משעה שבע וחצי בבוקר ועד שעות אחר-הצהריים המאוחרות, יום אחר יום, נמצא שם לא משום היתרונות הצומחים לו מכך, אלא משום שהוריו לא היו יכולים לעסוק בפרנסתם לו היו הם צריכים להשגיח עליו בשעות אלו.
בית המשפט קבע, כי הנחת היסוד היא, כי זכותו של כל אחד מיחידי בני הזוג להגשים את שאיפותיו המקצועיות, את זכותו לממש את רצונו לעסוק בעיסוקו וליצור פרנסה לו ולבני ביתו. השמת ילדים הזקוקים להשגחת מבוגר, לרבות על-פי דין, נעשית לשם יציאת ההורים לעבודה ולשם ביצוע העבודה. משנוטרלו הוצאות ההעשרה הישירה (אותן אין לנכות במס), הוצאות ההעשרה העקיפה נמוכות הן ביחס להוצאות ההשגחה שהן ההוצאות העיקריות. אף אם התמהיל משתנה במהלך שנות ההשגחה על הילד ככל שהוא מתבגר, עדיין סביר יהא להניח כי עיקר עלויות המעון, המועדונית, ובוודאי השמרטף-המטפלת, הן לשם "השגחה" ברת ניכוי.
המשיב טען לראשונה את הטענה כי הפתרון לשאלה שבמחלוקת, מצוי בנקודת הזיכוי ובקצבאות, רק בשלב הסיכומים. המדובר בהרחבת חזית אסורה, בטענה שלא נטענה במסגרת ההודעה המפרשת את נימוקי השומה ושלא הועלתה בשום שלב במהלך הדיון, לא בעת קדם המשפט ולא במהלך שלב ההוכחות.
בית המשפט קבע, כי לעומת הוצאה ללימודי תואר אקדמי שהיא הוצאה אישית במובהק ואינה באה בגדר "הוצאה בייצור הכנסה", הרי שהוצאות השגחה על ילדים, חוסות תחת סעיף 17 לפקודה. ראיית הוצאות ההשגחה כהוצאה בייצור הכנסה אינה מצריכה פרשנות "יצירתית" הואיל ומציאות החיים מכתיבה את הצורך בהשגחה על ילדים כתנאי בלתו לא ניתן להפיק הכנסה מיגיעה אישית.
מכוח הסמכות הנתונה לבית המשפט בסעיף 156 לפקודה ותקנה 11 לתקנות בית המשפט (ערעורים בענייני מס הכנסה), בית המשפט קבע בסופו של יום, כי המשיב יתיר בניכוי שני שלישים מתוך סכום הוצאות שתבעה המערערת בניכוי שהן בגין השגחת הילדים.