רגע לפני. האב ידע לזהות את הבאג, וגם להזהיר את הציבור. האב הוא פרופ' בן ציון נתניהו. היסטוריון וחוקר. והוא זיהה היטב שמנהיגי היהודים במהלך ההיסטוריה לא ידעו לזהות את הסכנה האורבת לציבור שלהם. את זו האמיתית, הדרמטית, המידית - גירוש, חיסול, פיצול, גם כשהיא קרובה ומעבר לדלת. זה העיוורון. עיוורון מנהיגותי. יש לא מעט סיבות לעיוורון, לא ניגע בהן עכשיו, כל מנהיג-עיוור וסיבותיו. פרופ' נתניהו זיהה וכתב במסגרת מחקרים מרשימים במיוחד על ימי היהודים בספרד, "תור הזהב", דון יצחק אברבנאל, הגירוש, האנוסים והאינקוויזיציה וכו'.
נתניהו הבן התייחס ברצינות לאזהרה המפורשת של אביו. וגם עסק בה לא פעם, בשיחות ובראיונות, ולרגעים נדמה שהפך אותה למוטו. נתניהו הבן מניח שאביו התכוון לעיוורון מפני איום חיצוני. שבא מבחוץ. גורם זר. משום כך, בין היתר, התכונן בקולי קולות לאיום מאירן. הוא טעה, לנוחיותו. בדיוק כמנהיגים העיוורים עליהם סיפר אביו. האיום הקיומי על ישראל פנימי דווקא, ולא מעט התריעו מפניו בשנים האחרונות. הוא משגשג ופורח ומתפשט היטב, בהובלת הקנאים הקיצונים, בתמיכת נתניהו הבן. הקנאות הייתה אבן הנגף בחורבן בית שני, גורם ראשון להתרסקות, מפגן מוטרף ומבהיל של ניתוק מהמציאות שסופו אסון. הקנאי דורש לשנות את המציאות בכל תנאי, כל הזמן, גם בכוח. ולהביא את 'הגאולה' ממש בידיו, יעלה כמה שיעלה.
הקנאים יושבים היום בבסיסה של ההפיכה המשטרית, הם מנווטים, הם שורפים, וזה הוא, נתניהו הבן, שטיפח והשקה את הקנאי ואת הקיצוני וגם עשה אותו שותף מרכזי של השלטון. ועכשיו, רגע לפני. אם נתניהו הבן לא ידע לעצור, לא ישכיל, עכשיו, בשעות אלה ממש, ימחיש שוב והיטב את אזהרת אביו. מנהיגות היהודים לא רואה את הסכנה המרכזית, עיוורת, ומביאה אחריה אסון גדול.
