כאשר נכנסה סין במפתיע לתפקיד המתווך במהלך שהוביל לחידוש היחסים הדיפלומטיים בין סעודיה לאירן, היא אותתה על רמה חדשה בשאיפותיו של הנשיא שי ג'ינפינג. הלה מנסה לשפר את תדמיתו כמדינאי בינלאומי על-רקע העימות המסלים עם ארה"ב, ולכן בייג'ינג מיהרה לייחס את ההישג למנהיגותו – מסביר ניו-יורק טיימס.
בנוטלו את הקרדיט על מהלך מרכזי שכזה במזרח התיכון, חותר שי בהשפעתה של ארה"ב באיזור. הוא מציג את ארצו כחלופה לסדר העולמי שמובילה וושינגטון, אותו הוא מגנה ככזה המוליך למלחמה קרה חדשה. שי מציג חזון של מערכת עולמית רב-קוטבית ו"אי-התערבות". לשיטתו, מדינות אינן צריכות להתערב זו בענייניה של זו, למשל בנושאים של זכויות אדם.
ההסכם האירני-סעודי משקף חזון זה. במשך שנים התבססה מעורבותה של סין במזרח התיכון על תועלת כלכלית הדדית, בלא העקרונות הליברליים שלעיתים מקשים על ארה"ב להרחיב את נוכחותה במפרץ הפרסי. בחודש דצמבר ביקר שי בריאד וזכה לקבלת פנים חמה, לעומת הכתף הקרה של מוחמד בן סלמאן לנשיא ג'ו ביידן חמישה חודשים לפני כן. ואילו בחודש שעבר אירח שי בבייג'ינג את נשיא אירן, איברהים ראיסי, והעניק לו כבוד שלעולם יקבל בבירות אירופה וצפון אמריקה.
אם סין תהפוך למתווך פעיל יותר במזרח התיכון, יהיה זה שינוי משמעותי מגישתה עד כה, שהתמקדה בקידום הסחר וההשקעות במקום בהתערבות בסכסוכים בו. בשנת 2013 היא הציגה תוכנית ליישוב הסכסוך הישראלי-פלשתיני ונכשלה קשות. התיווך בין אירן לסעודיה היה קל בהרבה, תוך שהיא מנצלת את המנופים שלה מול שני הצדדים, מסביר הטיימס.
סין היא שותף הסחר הגדול ביותר של סעודיה, המהווה מצידה את ספק הנפט העיקרי שלה. השתיים עושות עסקים תוך התעלמות מרצח העיתונאי הסעודי ג'מאל חאשוקג'י בידי שליחיו של מוחמד ומדיכוי המיעוט המוסלמי האויגורי בסין. ואילו עם אירן יש לסין יחסים דיפלומטיים מאז 1971, ולפני שנתיים היא הבטיחה להשקיע בה 400 מיליארד דולר בתמורה לנפט ודלק – אם כי העיצומים המערביים מנעו את מימוש העסקה. חשיבותה של אירן גבוהה במיוחד בעיני שי, משום שהיא חולקת עימו את ההתנגדות החריפה למערב ובשל משאבי הטבע שלה.
