החלטה של השופט ברק ב-1980 חוללה סדרה של עיוותים משפטיים שערערו את יחסי הרשות השופטת והמבצעת ובעיקר, פגעו בזהותה הדמוקרטית והיהודית של המדינה. קונספציה שגויה, גורמת ל'רפורמה' להנציח את העיוותים בחקיקה שהיא מיותרת שכן, העיוותים לא נוצרו בגלל פגמים בחוק, אלא בגלל פרשנותו לאור ערכים שונים מערכי המדינה ש'במגילת העצמאות' ו'בחוקי היסוד'.
כדי לשפוט, שופט נזקק לחוק ולערכים מוסריים אובייקטיביים שבעזרתם הוא פוסק ולאורם גם נבחנת פסיקתו, כדי שהצדק לא רק ייעשה, אלא למען השלום, גם ייראה.
בישראל, הערכים האובייקטיביים במשפט, הם ערכים שמקימי המדינה לקחו מהממד התרבותי של היהדות (לא הדתי) - ערכיו האוניברסליים של 'מוסר הנביאים' שהדבקות בהם פתוחה בפני כל אזרח, גם אם אינו דתי ואף לא יהודי. ערכי המדינה נקבעו ב'מגילת העצמאות' וגובו בשני 'חוקי יסוד' ('המשפט', 1980 ו'כבוד האדם וחרותו', 1992).
השימוש בערכים שבחוק, מחייב את הכרת 'הדין העברי' (בפרשנות רלוונטית לתקופה ואתגריה) כנגזר מ'האידך זיל גמור' של הלל. החלטת השופט ברק ב-1980 להפוך את 'הדין העברי' למקור השראה, בקדימות נמוכה ממקורות משפטיים של דמוקרטיות אחרות, גרמה לכך שבישראל נוצרו, בניגוד לעקרון היסוד הדמוקרטי "שוויון בפני החוק", שני סוגי שופטים ושתי שיטות שפיטה שונות: 'שמרנים' שמחויבים לערכי המדינה שבחוק ומכירים את 'הדין העברי' ומנגד, שופטים 'ליברלים' ששופטים גם לאור ערכים הופכיים לאלה שבחוק.
עיוות אנטי דמוקרטי נוסף יצרה "הסבירות": מושג משפטי שנהפך לבלתי לגיטימי כשהוא מגלם את שיקול הדעת הערכי של השופט לאור ערכים עלומים, מהם שמנוגדים לערכים שבחוק.
קוקטייל הערכים שהוערה לוורידי המדינה, חולל, כמו בעירוי של סוגי דם שונים, אסון כבד: נגרם קרע עמוק בין הרשות השופטת לבין ממשלות (מימין ומשמאל) שמחויבות ל'מגילת העצמאות' וערכיה ו'לחוקי היסוד'; המשילות שנפגעה הוחלפה באנרכיה, הלכידות הלאומית, שנוצרה ממחויבות משותפת ל'מגילת העצמאות' וערכיה, התפוררה וישראל אבדה את זהותה, הן הדמוקרטית והן היהודית (תרבותית - ערכית) שהעניקו לה מקימיה.
ב-2019 השופט ברק התנער מהחלטתו ב-1980 באמרו: "[בשפיטה] צריך לקחת בחשבון ערכים... לא מדובר בערכים של השופט, אלא בערכים של החברה... ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית - מי המציא? לא אני. זו הכנסת בחוק יסוד 'כבוד האדם וחירותו', והאב הרוחני של המושג הזה הוא הרב יצחק לוי שהיה חבר ועדת חוקה... הערכים שאני מפעיל הם לא ערכים מחוץ למשפט... הכרזת העצמאות היא בתוך[!] המשפט כי חוק יסוד 'כבוד האדם וחירותו' אומר שהוא מבוסס על הכרזת העצמאות". לאחרונה הוא אף הודה שאת 'הדין העברי' (שהשלכתו לקרן זווית ניתקה את ישראל מיהדותה ומהדמוקרטיה) הוא לא מכיר.
בהתחשב בשינוי בחשיבת ברק ובעצמאותה של מערכת המשפט (שאסור לפגוע בה) היה נכון שתבטל את ההחלטה מ-1980. שדרוג 'הדין העברי' (מפורש ברוח התקופה ואתגריה) למעמד הנדרש, היה גורם לכך שכל השופטים כאחד, בלי קשר למוצאם, מזגם ותפיסת עולמם הפוליטית, ישפטו וינמקו את פסיקותיהם לאור ערכי המדינה האובייקטיבים שבחוק וכך היה הצדק נעשה ונראה ומביא במקום שסוע, שלום. התיקון במשפט היה מייתר את 'הרפורמה' ואת 'המחאה' שהיא עוררה והמשבר, שהוא לא משפטי, אלא משבר זהות לאומי, היה נמנע וזהות המדינה נשמרת.
בשל טעות בזיהוי הבעיה 'הרפורמה' משאירה שני סוגי שופטים, את 'הסבירות' החידתית ואת הכרסום הזוחל בזהותה הדמוקרטית והיהודית של המדינה וכך מנציחה אותם בחקיקה מטלטלת, מיותרת ומזיקה; מנגד, 'המחאה' שמצהירה על עצמה כמגינת 'מגילת העצמאות' וערכיה, גם היא לא זיהתה את התקלה ולכן אינה מציגה פתרון אלטרנטיבי לתיקונה. את השותפות לטעותן, על הנהגות 'הרפורמה' ו'המחאה' לתרגם לשותפות באחריות לסיום המשבר לאלתר.
