מה פתאום הרפורמה המשפטית בישראל היא עניינם של ארה"ב בכלל ושל הנשיא ג'ו ביידן בפרט? הרי מדובר בנושא פנימי לחלוטין של ישראל, וכלל יסוד בדיפלומטיה הוא שמדינה - גדולה וחזקה ככל שתהיה - אינה מתערבת בענייניה הפנימיים של מדינה אחרת, קטנה וחלשה ככל שתהיה. על אחת כמה וכמה בין מדינות ידידותיות, האמורות לכבד זו את ריבונותה של זו.
ובכן, התשובה ההיסטורית והמשפטית והמעשית היא: ממש לא. החוק הבינלאומי, היחסים הבינלאומיים והמציאות הממשית מלמדים, כי יש עניינים פנימיים המאפשרים ואף מצדיקים התערבות חיצונית. ההתערבות הזאת יכולה לנוע בין גינוי מילולי לבין עיצומים נרחבים. יש לכך שתי סיבות עיקריות: מוסרית ומעשית. ברמה המוסרית, מדינות שוחרות שלום וצדק אינן יכולות לעמוד מן הצד בעת פגיעה בזכויות יסוד. ברמה המעשית, למהלכים פנימיים יש השפעה ממשית על יחסי חוץ ולכן הם יכולים להפוך גם לעניינן של מדינות אחרות.
נפתח בהיסטוריה. כבר בשנת 1936 חששה גרמניה מפני חרם בינלאומי על אולימפיאדת ברלין בשל רדיפת היהודים ומתנגדי המשטר, מה שהוביל אותה להקל מעט את הרסן בחודשים הקודמים. אולם, משפטי נירנברג התמקדו בשנים 1945-1939 - שנות מלחמת העולם השנייה - משום שאת פשעי הנאצים קשרו בעלות הברית למלחמה. כל מה שאירע קודם - כולל ליל הבדולח, כולל רצח רבבות גרמנים ב"אותנזיה" ("המתת חסד"), כולל מאסרים פוליטיים במחנות ריכוז - הוזכר לכל היותר ברקע הדברים, מתוך תפיסה שהענישה עליהם היא עניינם של הגרמנים עצמם.
זו הייתה טעות קשה, ולא רק משום שהגרמנים לא ששו להעניש זה את זה, אלא גם ובעיקר משום שהגישה הבסיסית הזאת הייתה שגויה לחלוטין. השואה החלה ב-1933, לא ב-1939; מחנה הריכוז הראשון הוקם ב-1933, לא ב-1939; הדיכוי בארצות חוץ החל ב-1938, לא ב-1939. מה שנעשה בגרמניה בשנות ה-1930 היה מבוא בלתי נפרד ממה שנעשה ברחבי אירופה בשנות ה-1940.
הלקח נלמד. מאז שנות ה-1960 ועד ימינו ממש, העולם הדמוקרטי והליברלי מתייצב בגלוי נגד פגיעה באזרחים, נגד הפרת זכויות יסוד, נגד רדיפות גזעיות ופוליטיות. ומתייצב - פירושו מנעד רחב של צעדים: החל ממחאות וגינויים, וכלה בחרמות ועיצומים. כך נעשה ב-1965 כאשר המיעוט הלבן הקים משטר גזעני ברודזיה. כך נעשה לכל אורך שנות ה-1970 וה-1980 נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה. כך הפעיל המערב כוח במלחמת האזרחים ביוגוסלביה. כך הועמדו לדין בהאג פושעים ממלחמת האזרחים ברואנדה. כך עושה המערב לאירן מאז המהפכה ב-1979. כך עושה האיחוד האירופי להונגריה ופולין בשל הפגיעה בדמוקרטיה ובמיוחד במערכת המשפט. כך עושה המערב לסין בשל רדיפת המיעוט האויגורי במחוז שיניאנג.
עם כל ההבדלים הברורים שבין הדוגמאות ההיסטוריות והעכשוויות לבין ישראל (ואנחנו בהחלט עלולים להתדרדר לפחות למצב של הונגריה ופולין), העיקרון ברור: התיוג "עניינים פנימיים" אינו חסינות. יש עניינים פנימיים שהעולם הנאור לא יכול לעצום את עיניו מולם. מכאן והלאה, זו שאלה מעשית של האם להתערב בנושא מסוים, ואם כן - באיזו דרך.
