מסורת היא בפוליטיקה אצלינו: את תקציב המדינה נוהגת הכנסת לאשר דקה אחת לפני תום המועד הסופי, הקבוע, לאישור תקציב המדינה. למה? ככה. ועתה, מתום ימי החג וחול המועד ייוותרו רק כשבועיים עד ליום הזיכרון למי שהקריבו את חייהם למען הגנת המדינה. הימים האלה, מתום ימי החג וחול המועד ועד ליום הזיכרון, הם גורליים. איך נתייחד עם הנופלים, בעוד אנו חצויים, וללא כל נוסחת פשרה שתאפשר את סיום ההפגנות ושאר פעולות המחאה עקב הרפורמה המשפטית המפלגת.
מי יודע, אולי חלום בלהות ייהפך חלילה למציאות: כאשר יעלו משפחות שכולות לקברי יקיריהם, יהיו מי שיתכננו כיצד להפר את הדומיה הקדושה שאמורה לעטוף את אירועי יום הזיכרון. ייתכן כי יש הסבורים שעליהם להעתיק גם לבתי העלמין את אווירת ההפגנות. ועל כן, הזמן דוחק. את התהליך בבית הנשיא יש לסיים דקות לפני צפירת יום הזיכרון ולא שנייה אחת אחרי הצפירה. גם כאשר המצב הביטחוני שברירי, שומה לעשות הכל למען השגת פשרה שתאחד, לפחות על הנייר, את המחנות משני צידי המתרס. כך, כדי שנקדם את ימי הזיכרון והעצמאות בלא שתפלח את הדומיה ולו שריקת מחאה אחת או גידוף שיוטחו בבית העלמין בצד אחד או בשני צדדים למחלוקת סביב הרפורמה. אם יגיעו אנשי ציבור נבחרים, לייצג את הממשלה ביום הזיכרון, יש לקבלם בנימוס, ללא שריקות בוז. זו משאלה שיהיו מקרב המשפחות השכולות מי שיתקשו לשמור על איפוק. מי יעז לגנות פרץ של זעם, של מחאה, ביום ההתייחדות? כאמור, זו רק משאלה.
אז כיצד בולמים את התשוקה להוסיף ולמחות, אף בקולניות, גם בבתי העלמין הצבאיים? לח"מ אין מענה. המלים הנ"ל הן רק ביטוי למשאלה, למען איפוק, ונגד כל מעשה או דיבור שעלולים לחלל, בעיני חלק מן הציבור, את מעמד הזיכרון הלאומי. ואגב כך אפשר לתמוה: האם נותרה בקרב הציבור אצלינו אישיות אחת שתשמיע קריאה שתיענה למען האיפוק בעת ההתייחדות עם החללים? למטרה זו מבוקשת אישיות שאין בה רבב, ואפילו לא חטאה בעבירת חניה! ועל כן תהיה ראויה לדרוש בזכות שמירת המסורת העצובה של אופי יום הזיכרון. אם לא כן, כל שריקת מחאה תהיה לחריקה.
