ב"הפסקת האש", החלקית מאוד, בנושא הרפורמה השיפוטית, מן הראוי לאפשר לצדדים בבית הנשיא לדון בהיבטים השונים של הרפורמה. אולם בקרב הציבור הרחב מן הראוי להעלות לדיון ללא דיחוי את הסוגיה הרחבה יותר - זאת שעליה להאבק בנחישות ובהתמדה. זאת שנוגעת למהות הסיסמה - "דמוקרטיה". האם וכאשר יקרה איזה נס ותימצא הנוסחה הגואלת לסוגיית השיפוט, האם אנו פתרנו את הבעיה או ליתר דיוק הבעיות של החברה הישראלית בכול הנוגע לדמוקרטיה? התשובה על-פי רבים היא שלילית לחלוטין. ראשית, חוקים אחרים שאינם כלולים ברפורמה אם יחוקקו, תהיה בהם פגיעה בדמוקרטיה. לדוגמה, אם אכן יקום "המשמר הלאומי", מעין "משמרות המהפכה" כחול לבן, עצם קיומו ובשליטתו של השר ל"ביטחון לאומי" הוא פגיעה בדמוקרטיה. ויש עוד בצנרת חוקים וצעדים מנהליים שעלולים לפגוע בציבור הרחב או במיעוטים שונים, דתיים, גזעיים, לאומיים וכיו"ב. והדבר החשוב ביותר שאמנם פרשנים שונים לא מתעלמים ממנו הוא הרעה החולה - הכיבוש. לאן הולכת המדינה בהעדר פתרון פלשתיני, או ליתר דיוק בדרך אל היפרדות מן הפלשתינים. סוגיה שמטבע הדברים הוסטה הצדה, כדי לאפשר למערכה להצליח תוך מניפה ציבורית רחבה. אם הממשלה הזאת תוציא את ימיה, בעיה זאת לא זו בלבד שלא תמצא שביב של פתרון אלא תחמיר ואנו נהיה בדרך בפועל למדינה דו-לאומית בשלב ראשון וערבית בשלב האחרון. בכך אני הרי לא מחדש דבר אלא מעלה פרדיגמה ישנה. פה לא תהיה מדינת אפרטהייד. העולם לא ייתן לזה לקרות ואנו לא "עם לבדד ישכון". מעולם לא היינו. מאז שאני כותב פוסטים בבלוג שלי, כבר עשרים שנה, אני מדי פעם מציין כי "הדמוקרטיה" בישראל אינה שורשית grass roots. כל העליות, מאירופה, מאפריקה ומאסיה, באו ממדינות טוטאליטאריות במינון כזה או אחר. עוד בתקופת הישוב ומאז הקמת המדינה זאת היא ארץ של מפלגות, מורשת הגולה, והן כאילו הבסיס לדמוקרטיה. הן לא. לעניות דעתי, רק עכשיו במלאת 75 למדינה נראים הניצנים הראשונים. המרץ, או רובו, שהושקע בהפגנות היעילות והמעודדות, מן הראוי להחדרת התודעה מהי דמוקרטיה, שאינה רק שלטון הרוב. זה צריך להיות לא ערך מוסף למחאות אלא ערך גדול לעצמו שמופנה לציבור הישראלי כולו. במונחי הציבור אני כולל לא רק את תומכי האופוזיציה אלא רבים מתומכי הליכוד. מאז שהחלו ההפגנות קרו דברים, בראש וראשונה בקרב הציבור אך גם בקרב הפוליטיקאים. ה"דמוס" (מילת המפתח של דמוקרטיה) - העם - דורש להחזיר לו את הזכויות שלו בקול רם שהולך וגובר.

האב, הבן והרוח הרעה

ומכאן אל לוז העניין. כלומר, עם כל הבעיות שהזכרנו - אבי אבות של כולם הוא אדם אחד. ביבי - ראש הממשלה. שכן מי שחולל, תוך כוונה ברורה ותכנון, את כל המהלך שאנו נתונים בו עד צוואר, שבו המיים הגיע עד רפש - הוא אדם אחד ואחד בלבד. בנימין נתניהו. אף שהוא מצא לו מה שקרוי בשפה הפוליטית "פרוקסיס" - "שליחי מצווה" בדמותם של יריב לוין, אריה דרעי, וגם בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן-גביר ובידיהם הופקדה מלאכת העשייה הרעה, הוא האחראי. גם הבן פועל בהשראת האב ולא להפך. שלא לדבר על החוליגנים והפורעים, שמדים חומים של משטר אחר מתאימים להם, והם עורכים פוגרומים קטנים משלהם במוחים. ולא זו בלבד, אלא גם אם אלה קמו על יוצרם, וביבי הוא כבול - הוא הסיבה והמסבֵּב, ושום דבר לא ימחה זאת. הוא יישאר ביבי על כל הכרוך והמשתמע מן השם של האיש הזה. אני חושב ודומני שיש לי שותפים כי המצב ה"פסיכוטי", אם נגדיר אותו ככה, הוא שגם אם ביבי באמת ירצה - הוא אינו יכול להשתנות. משה דיין הנבון אמר כי "רק חמור לא משנה דעתו". הוא אמר זאת על אמירה שלו פעם כי "מוטב שארם א-שייח ללא שלום משלום בלי שארם א-שייח". אבל דיין לא הכיר את ביבי. ליתר דיוק את ביבי של היום. ביבי של פעם כמו מנהיגים אחרים בהיסטוריה, גם שלנו, שהגיעו לפסגות בעזרת כישוריהם המיוחדים, לא ידעו שובע ברדיפה אחר כוח, שליטה ללא מצָרים, יוקרה, תאוות ממון ועוד, וזה הפיל אותם. אני מצר על כך. הייתה לו לביבי ההזדמנות והיכולת להימנות עם גדולי המנהיגים. אך זה היה פעם. ביבי הרחיק לכת בשגיונו, בקיבעון שהוא - ביבי - מעל לכל ועל פיו יישק כל דבר. הוא "רעיל" כמו במשל של העקרב והצפרדע. דוגמה טרייה קטנה. בשבת לאחר שנורו הרקטות מלבנון והרצועה, הזדרז ראש האופוזיציה, יאיר לפיד, להודיע כי האופזיציה מתייצבת לימין הממשלה בתגובה לירי הרקטות. הוא לא האשים את ביבי בכך כי המערבולות הפוליטית שאליה הוא הכניס את העם דירבנה את אויבינו לפעול. ואילו ראש הממשלה, לעומת זאת, לקראת ישיבת הקבינט באותו ערב, טרח להודיע כי "הוויכוח הפנימי לא ימנע מן הממשלה לפעול". כאילו האופוזיציה מונעת תגובה הולמת. הוא יכל היה לומר, ואני מניח שנפתלי בנט ויאיר לפיד כראשי ממשלה היו אומרים משהו כזה "חרף הפילוג בעם בנושא פנימי, הוא מאוחד בשמירה על בטחוננו". אבל לא. גם כאן דקירה. עקיצה ש"כאן 11", הפוזל באחרונה, לא פסח עליה, כשם שהוא לא פוסח על כל ציוץ של ביבי ותומכיו. אם מול הדמוקרטיה עומד מישהו שנוקם בה ונוטר לה, מעין "נמסיס" - זה ביבי נתניהו שהעמיד מדינה על-פי תהום כדי להציל את עורו. גם אם הוא יגיע לעסקת טעון במשפט שלו, משפט ההיסטוריה ירשיע אותו. אבל ביבי אינו יכול אחרת. אלא שהפעם העם אומר לו, צועק לו - עד כאן. במילים אחרות, המסקנה שלי היא שכול עוד ביבי בשלטון לא רק ששום דבר טוב לא ייצא מזה, בייחוד עם החבורה בשלטון, אלא ייצאו רק דברים רעים ואולי בלתי הפיכים.

"רק הליכוד יכול"

אשר לממשלה שבראשה עומד נתניהו, דומני שרבים יסכימו אתי שמעֵבֶר לעניין הפוליטי, הערכי, הבינלאומי, זאת ממשלה שאין בה מתום - פונקציונאלית. שריה אינם שולטים על התחומים שעליהם הם מופקדים. די לראות את מה שקרה בשבוע שעבר בהר-הבית, כדי להבין שמי שמפוקד על הביטחון הלאומי מסכן אותו. ואם אחד ניסה, ומנסה, לעשות זאת - שר הביטחון יואב גלנט - ביבי פיטר אותו. לנוכח התגובה הציבורית החריפה והמצב הביטחוני הוא השהה את מכתב הפיטורים. ולא זו בלבד שזאת לא ממשלה שולטת אלא היא יצאה מכלל שליטה. אם השר לשוויון חברתי, עמיחי שאקלי, עוסק בהתקפות על ממשלת ארצות הברית מצד אחד ועל נגיד בנק ישראל מצד שני - מה זה אומר עליו ועל הממשלה שבה הוא מכהן כמיניסטר? בין הטעויות הגדולות של ראש ממשלת השינוי נפתלי בנט עשה, זה ה"טלנט" שהוא רכש למפלגתו "ימינה" - עמיחי שאקלי. הוא מקשקש עצמו לדעת, הוא מוקש נעל, מטען צד, ומטרד בכול מקום שהוא צועד. אשר למפלגות החרדיות והחרדליות הם לא יוותרו על בור השומן, ושום איום שלהם על עזיבה אין בו תוקף, שכן ב"לוטו" כזה לא יזכו בשום מסגרת פוליטית אחרת. מציאות זאת מכירים כיום כל אזרחי ישראל, גם חסידיו השוטים של ביבי, וכמובן גם מפלגת הליכוד שחפצה חיים. לכולנו זכורה הסיסמה הקבועה של מערכות הבחירות "רק הליכוד יכול". ואכן הפעם היא אקטואלית מתמיד. מי שיכול להביא למהפך בסוגיה זאת - זה הליכוד. ואמנם כמה מחיצי ההפגנות מכוונים לאישים בצמרת הליכוד שנחשבים למתונים, לדעתי, רובם בעלי עמוד שדרה רופף, אך זה לא די. כל הכלים שבמאגר המוחים, והם רבים ומגוונים ויעילים מאוד, חייבים להיות מכוונים לא נגד הליכוד אלא מי שעומד בראשו היום. ביבי של שנת 2023 אינו עוד נכס אלא נטל. ואם פעם זאת הייתה משימה בלתי אפשרית להזיזו, גם בעיניי האופוזיציה, הפעם היא אפשרית. הליכוד בלי ביבי זה כבר סיפור אחר לגמרי. לא רק בתוך הקואליציה הקיימת אלא באפשרויות להקים קואליציה אחרת. צעד זה שהוא ביסודו אסטרטגי הוא גם בעל אופי טקטי. ההפגנות לא נועדו לחסל את הליכוד או להשפיל אותו. להפך הם נועדו לסייע להם להוציא את הדם הרע בקרבם ובקרב שותפיהם. יש להמשיך לצעוד, תרתי משמע, בכוון הזה. הוא אפשרי ואם נגיע אליו נוכל להוסיף עוד - דיינו - באותיות גדולות.