מעורבות נשיא המדינה יצחק הרצוג במשבר איננה מכוח חוק. לנשיא אסור לעסוק בנושא, כי לא הוסמך כלל לטפל בו (אם כי אי-אפשר לכפות עליו דבר כי הנשיא איננו שפיט). מכורח המציאות מצאנו איזה פתרון עקום אשר סיכוייו מאוד נמוכים, בתקווה שרוחו של הנשיא, רוחו של מוסד הנשיא, תביא בסופו של דבר את הגשם. אבל, נשיאים ורוח, וגשם אין (משלי כה, יד) ג'וחא סיפר להרשל'ה שהוא מתכנן לצפות בסרט "רכבות בלי עכבות" בקולנוע ארמון ברחוב הנביאים בחיפה. שואל אותו הרשל'ה, "למה אתה רוצה לראות את הסרט הזה, הרי ראינו אותו ביחד רק אתמול", וג'וחא עונה לו, "זוכר איך התנגשו הרכבות והיה בלגן עצום, ברזלים עפו לכל עבר והדליקות", "זוכר" עונה הרשל'ה וג'וחא ממשיך "עבר יום, לנהגי הקטר יש כבר ניסיון, הם יודעים מה קורה כשמתרשלים, אז אולי היום הרכבות לא תתנגשנה". הרשל'ה השתכנע מהנימוק המלומד, והצטרף.

ג'וחא והרשל'ה הם המומחים והפוליטיקאים הבאים לבית הנשיא, והנשיא עצמו חוזר ומקרין להם אותו סרט שכשל קודם לכן, ומדוע.

על-פי המתפרסם נתקבלו במהלך חול המועד שתי החלטות פרוצדורליות ועל בסיסן יתקיימו הדיונים:

1) מקשה אחת, משחקים על כל הקופה, או שמצליחים בכל או שמפסידים בכל.

2) הניסיון להגיע להסכמות יתקדם מהקשה אל הקל, מתחילים עם הוועדה למינוי שופטים.

אינני רוצה לכנות את המתדיינים המכובדים מכל קצוות הקשת בכינויים מעליבים, אבל קשה לי מאוד קשה לי, ומדוע? אם נבחן את שני גורמי הכשל המרכזיים בדרך אותה בחרו לוין ורוטמן, בגיבוי ראש הממשלה, נמצא בדיוק אותו סרט:

1) מקשה אחת, משחקים על כל הקופה, או שמצליחים בכל או שמפסידים בכל (וכאשר שברו הם שברו מאוחר מידי ולכיוון הלא נכון).

2) הניסיון להגיע להסכמות יתקדם מהקשה אל הקל, מתחילים עם הוועדה למינוי שופטים.

אם נבחן את הדרך בה הלכו ח"כ רובינשטיין וח"כ לין כאשר העבירו את חוק יסוד כבוד באדם וחירותו ב-1992 לאחר כישלונות מהדהדים של קודמיהם, הם עבדו בדיוק הפוך:

1) שבירת החקיקה ל 4 חוקים אשר רק 2 מהם קודמו בהצלחה, ובכל זאת הפכו את המערכת על פניה.

2) הם הלכו מן הקל אל הכבד, מן האפשרי להשגה אל הקשה להשגה.

אפשרות ראשונה היא שבבית הנשיא התכנסה חבורת כסילים ג'וחא והרשל'ה אחיהם ובני הדודים, שאין להם שמץ של מושג מימינם ומשמאלם, הם חושבים שהחיים שלנו זה סרט בקולנוע ארמון, אשר מיום ליום השחקנים הצרובים בפילם לומדים לקח. אפשרות שניה שמדובר בחבורת אנשים חסרי אחריות באורח קיצוני, שאין להם כל עניין להגיע לפתרון, אלא בחרו לריב ללא הרף, על חשבוננו. אוי לנו ואבוי לנו שזו הצמרת שלנו.