שבת בבוקר יום יפה, ושבת שמתחילה מוקדם, זה עוד יותר יום יפה. מוקדם כי כפי שכבר כתבתי, מדי פעם אני "חוטא" בשבת, וכמו בימי החול גם בשבת אני יוצא לתפילת נץ, ומגיעים לשבת מאתגרת. להגיע הביתה לפני שמונה בבוקר, לשבת ארוכה עם המשפחה, ולמצוא תעסוקה לבנות.
זה התחיל אחרי ארוחת הבוקר. אחרי פינוי שולחן ושטיפת כלים ומחשבות נוגות על שינה בשבת תענוג. ביתי הגדולה שתחיה, זיהתה שיש לאבא כמה שעות עד למנחה גדולה - לפחות שלוש, ותהתה איך אפשר להנעים את זמנו של אבא כמאמר אחינו האשכנזים "אנעים זמירות". אחרי ששרה לי בקולי קולות, ושאלה שאלות בלתי נגמרות על - מה היה אילו הייתי מגיע לארץ והיו שואלים אותי לאן ברצוני ללכת, האם הייתי מגיע לדימונה או לא?
ניסיתי להסביר לה שאני לא מדור העלייה, ושבכלל נולדתי כאן בארץ, אבל היא מבחינתה, מהרגע שנודע לה שנולדתי במאה הקודמת, אזי כל מה שקרה במאה הקודמת הוא באחריותי - ממלחמת העולם הראשונה דרך השנייה, ועד הקמת המדינה. השנייה ביקשה ממני פעם, לספר על חוויות מימי לימודיי בבית הספר היסודי עם דוד בן-גוריון. אני מצידי ניסיתי להסביר לה, שה-דוד היחידי שאני זוכר מילדותי היה דוד בן חמו, שלאביו היה אוטו ושהיה מוכן לקחת אותי באוטו שלהם לבית. חוויה לא רגילה לילד שרק בימי התיכון קנו במשפחתו את האוטו הראשון בבית.
אז הגדולה חשבה איך אפשר לשמח את אבא אפילו פעמיים כי טוב, למרות שרק שבת ולא שלישי, ולא לתת לי לפרוש לשנת לפני אחר-הצהריים קטנה, וגילתה את התשובה - נבקש מאבא לשחק איתי שחמט. תראו, זה אירוע משמח לכשעצמו. בילדותי, מה שעניין אותנו בשכונה היה דווקא צידו הפנימי של לוח השחמט, ששימש למשחק השש-בש. כמה שעות בילינו מול הקוביות עם מונחים של "דאבל" "מרס" ו-"מרס כלבים". משפחה שאני זוכר מימי ילדותי הייתה מתכנסת מידי שבת למשחקי השש בש, ושמחה כזו לא נשמעה מאז העלתה באש את ספינת הפיראטים תבנה ותיכונן, שעמדה במה שקרוי היום "דימרי סנטר".
קולות השמחה על כל דאבל שיצא, והקואליציות שהתארגנו תוך כדי משחק, מי מעודד את מי ומי בעד עוד משחק, נשמעו היטב עד לקומה השנייה בה גרנו. אלו שלא התחברו כל כך למשחק, או שלחלופין לא היו כל כך בעלי מזל, העדיפו לעבור לצד החיצוני של הלוח כדי לשחק דמקה. שזה דבר מעניין לכשעצמו - ההבדל הזה בין שני צידי הלוח. ישראל הראשונה מול ישראל השנייה, מזל מול שכל, מזרח מול מערב. כל זה בלוח אחד עשוי מעץ.
ככה או ככה שחמט היה נחלתם הבלעדית של בודדים בשכונה, שאחד מהם היה אחי יגאל, היום הרב יגאל. אבל ברשותכם אני אקרא לו לפחות כאן, בשם שקראתי לו בימי ילדותי. כפי שהוא היום, הוא היה כבר אז. שקול, חד, מבריק וחושב כמה וכמה מהלכים קדימה. אני בניסיונות שלי להתחבר לאחים הגדולים שלי, הבנתי ששחקן כדורגל מצליח כמו אחי הגדול כבר לא אהיה, ולכן פניתי ל"אפיק האקדמי" והתחלתי להיצמד או יותר נכון להידבק, לאחי השני. לצפות בו יושב מול חכמי השכונה או יותר נכון, היה רק אחד כזה, שבתור השלמה היה גם ה"כוייפר" הגדול של השכונה, ככה שמשחקי השחמט שלהם לא היו רק שחמט, אלא גם ההכרעה מי חכם יותר - הכוייפר או המאמין. ומשכך, אחי יגאל גם התייחס למשחק בצורה אחרת.
אני ישבתי מהצד ולמדתי כמה מהלכים פה ושם. לימים התחלתי לשחק מול אחי עצמו, ולמדתי יותר ויותר שיעור חשוב לחיים שנקרא - איך מפסידים בשלושה מהלכים ולא מתייאשים. עד שהתייאשתי ופרשתי. לימים הגעתי לצבא. אבל קודם לכן, בקורס משק"י דת (היום זה כבר מש"ק מו"ר או משהו דומה), יצא פעם שישבתי מול אחד מהחברים למשחק שחמט. חניך אחר בקורס, ממוצא יקי עבר והפטיר בזלזול. "ממתי פרענקים יודעים לשחק שחמט"? ביקשתי שיצטרף תוך תקווה שאנצח אותו ואוכיח לו שכן. למזלי או לא, הוא העדיף לוותר. אולי חשש לאבד את המוניטין של העדה כולה. אמירה כזו הצטרפה לעוד הרבה אמירות שאיכשהו הזכירו לנו חניכי הקורס, שאולי הרב הצבאי הראשי הוא ממוצא מרוקאי (הרב גד נבון זצ"ל) אבל התורה ניתנה רק לצד הלבן של המפה. התורה, וכל תפקידי המפתח ברבנות הצבאית.
ימים חלפו ואני שובצתי ליחידת שדה גדולה כאן באזור הדרום. קרוב לבית אולי אבל ללא אפשרות לצאת יותר מידי, אבל על זה נכתוב בזמן אחר. שם כחייל מפקדה, נפגשתי עם חכמים שרצו לשחק משחק שונה ממשחק השש-בש המאפיין את חיילי המפקדה, ומצאו אותי שותף למשחק, ועל הדרך גם להוכיח לי משהו על הדרך בתור אדם דתי והם לא.
(המשך בטור הבא)
