רבני הקהילה החרדית תאבי שלטון ותקציבים. כדי לקיימו הם פועלים בהתאמה למנוע מן הדור הבא השכלה עכשווית (מתמטיקה, אנגלית) ולהרחיקו ככל האפשר ממגע עם הציבור החילוני. זו דרכם למנוע זליגה מן העולם הישן למודרנה. מבחינתם, במידה מסוימת ולא מרכזית, אפילו זליגה מיצחק גולדקנופף אל בצלאל סמוטריץ' היא אובדן מסוים (אם כי לא גדול). נתק ואיבה ובורות הם נשקם להצלת הממסד העבש.
אף על-פי כן איני מנהל מאבק ב"תורתו - אומנותו" עם סכין (מטאפורי כמובן) בין השיניים. דוד בן-גוריון נהג נכון כאשר העניק להם 400 פטורים משרות בצה"ל כדי לקיים את התורה אשר חרבה בשואה, וטעה כאשר לא העמיד בקרה למנוע את התפשטות התופעה לממדים סיטוניים, וגם כאשר משרד החינוך לא נדרש לבדוק כי לצד גמרא לומדים שם את מוסר הנביאים התנ"כי או שירת יהודה הלוי. הוא עצמו אישר שטעה במכתב ללוי אשכול ב-1963.
גם הרוב החילוני טעה בהפנותו עורף לאוקיינוס התבונה והמוסר ואהבת הארץ - בעיקר בעניין האחרון - המצויים במורשת היהודית. שני דורות בנו היטב את הריבונות היהודית בישראל, אבל החלישו את כושר עמידתה. באווירה של "מיצוי עצמי" וריחוק משורשי התרבות היהודית עד כדי בוז לה נחלשו מרכיבים החיוניים לקיים את ישראל ברוח מגילת העצמאות. החל בצמצום פרקי התנ"ך הנלמדים, ושלמה אבן-גבירול וחיים נחמן ביאליק ונתן אלתרמן וכלה באנוכיות אשר זוכה לעידוד מן ההורים.
צמחו בארץ דורות אשר אימצו את ה"סייפא" וזלזלו ב"ספרא". דורות עם חרב ביד וספר הרחק על המדף. הם יודעים להגן על חופי הארץ בסטי"ל, אבל אינם מכירים את שירת הים. על-רקע הגלובליזציה, שיש לה פירות לצד פגמים, המציאות הרוחנית הזאת שימשה גורם המדרבן רבים וטובים לא לחוש באהבת הארץ וממילא לא להבין מה המחויבות לחיות בה ולהיאבק עליה, ולא לנטוש אותה. רק עתה נובט מיתוס ברוך, שמתגלה - לזוהר ולתפארה - בהפגנות המחאה נגד האיום על הדמוקרטיה.
זו, בעיניי, התשתית לדיון בחוק הגיוס. נראה לי כי בתום טקס הענקת פרסי ישראל יתחדש המאבק להגנת החרות ובית המשפט העליון (שכולם מצויים במונחים של העולם העתיק ביהדות האמיתית, אך מוצנעים), ושדה הקרב יהיה חוק הגיוס. בקווים כלליים נראה לי כי נכון לדון בו במסלולים הבאים:
- להחליט ולהכריז על תוכנית-חומש לשילוב הדור החרדי הצעיר בחיי האומה בלי לפגוע בזכותו לקיים את אורח חייו במובלעותיו.
- יש בי נכונות להקצות מכספי המדינה לרמה מסוימת של לימוד בישיבות ברוח שבן-גוריון התכוון מלכתחילה אבל לא בלם את התפשטותה, ושקיבלה תנופה שגויה מאז עלה מנחם בגין לשלטון. אך בעיקרון - איני בעד סגירה מוחלטת של הסיוע לקיום הישיבה. צריך רק הסכם על הרדיוס, על הקוטר.
- הכנסת תכריז על שוויון בגיוס, אבל יהיו תקנות אשר יאפשרו לחרדים לא להגיע מיד לגיוס מלא. מי שלא ירצה להתגייס - עם תמריץ כספי לחרדים כאילו הם לוחמים ולא רק ג'ובניקים - יידרש להשתתף בהגנה על קהילתו.1 זאת אומרת, מין "משמר אזרחי" לפחות. הזכות להגנה עצמית אינה עניין ציוני, שהם מתנגדים לו.
- סוגיית לימודי הליבה מחייבת דיון נפרד.
יש גם מיקום למשא-ומתן - משכן הנשיא.
ולפני יום הזיכרון: "ירושלים של זהב" לנעמי שמר - המנון ראוי - סחף המונים בשעות שקדמו למלחמת ששת הימים. חברי אילן גנני לחם בירושלים ונפצע בבטנו, ואני הייתי בסיני. כששבתי אחרי המלחמה לחופשה נסעתי אליו ל"הדסה" בהר הצופים. כולם אמרו בהתפעלות ששולי נתן מגיעה עם "ירושלים של זהב" וכל בית החולים ניעור ונהר לאולם, אבל אילן המאושפז ואני החלטנו לוותר - לא בקלות, השיר אהוב עליי עד היום - והתהלכנו במסדרון עוד שעה ארוכה. היה על מה לדבר.
נפרדתי מאילן. הבטחתי לבוא אחרי החופשה הבאה. בבוקר טלפן אליי אביו. אילן נפטר. לימים שמעתי מחברנו ד"ר אילן חרוזי, שהיה בתורנות ב"הדסה" וניסה להחיות את אילן, שקריש דם חסם את ריאותיו והוא הלך לעולמו. אילן מעולם לא שמע את "ירושלים של זהב". "כי שמך צורב את השפתיים". יהי זכרו ברוך.
