מאז הקמתה ראתה ארה"ב את פרעון חובותיה כעניין של ביטחון לאומי וכלכלי. בשנת 1790 דחף שר האוצר הראשון, אלכסנדר המילטון, את הממשל הפדרלי לפרוע את החובות שצברו המדינות בזמן מלחמת העצמאות, הן בשל הכבוד הלאומי והן ככלי חיוני לבניית אמון במערכת הפיננסית ובמטבע של המדינה הצעירה. כך מזכירים מאט פוטינגר ודליפ סינג, שהיו סגני היועץ לביטחון הלאומי בממשל טראמפ, במאמר ב-Foreign Affairs. בעת מלחמת העולם הראשונה יצר הקונגרס את תקרת החוב – הסכום המירבי שיכול האוצר ללוות. בהתחשב במחלוקת האופפת אותה כיום, מפתיע לדעת שהיא נוצרה כדי להקל על האוצר לנהל את ענייניה הכספיים של המדינה בעת עימות עולמי, כך שלא יזדקק לאישור הקונגרס לכל נטילת הלוואה. הצעד נתפס כנכונות פטריוטית של הקונגרס לחלוק עם הממשל את סמכותו הפיסקלית. הוא אפשר לאוצר לגייס למאמץ המלחמתי את התעשיה האמריקנית ולהטות את הכף לטובת בעלות הברית. לאחר המלחמה תפס הדולר את מקום הליש"ט כמטבע הדומיננטי בעולם. מאה שנה מאוחר יותר, ארה"ב שוב ניצבת בפני תחרות גיאו-פוליטית מתעצמת. סין ורוסיה הצהירו על רצונן לערער את הסדר הבינלאומי שמובילה ארה"ב, ויחדיו בכוחן לעשות זאת: סין הודות לכוחה הכלכלי, הצבאי והטכנולוגי, ורוסיה – בשל תאבונה הבלתי-מוגבל לנטילת סיכונים המערערים את הסטטוס-קוו. ארה"ב ובעלות בריתה מגיבות בעוצמה, אך מדינות רבות בוחרות לשבת על הגדר. במקום להתאים את מימונה של האומה לעימות זה, חוסר המעש של הקונגרס מאיים לפגוע קשות במעמדה הבינלאומי של ארה"ב. בינואר השנה היא הגיעה לתקרת החוב, וקבוצה של מחוקקים רפובליקנים הגיעו שלא יעלו אותה אלא אם יסכימו הדמוקרטים לקיצוצים ניכרים בתקציב. החודש העביר יו"ר בית הנבחרים, קווין מק'ארתי, חוק המעלה את התקרה ב-1.5 טריליון דולר תמורת קיצוץ של 310 מיליארד דולר – תוכנית שהבית הלבן אומר שאיננה אפילו נקודת פתיחה למו"מ. מאז ההגעה לתקרת החוב, האוצר השתמש בשורה של מהלכים כדי להמשיך ולפרוע את החובות בגין הוצאות קיימות של קונגרסים ונשיאים משתי המפלגות. אבל הזמן אוזל. צעדים אלו ימצו את עצמם מתישהו בין יוני לאוגוסט. אם הקונגרס לא יעלה עכשיו את התקרה, הוא יפגע בכוחה של ארה"ב בעוד סין ורוסיה מבקשות לנצל כל חולשה שלה – מתריעים פוטינגר וסינג. אין ספק שוושינגטון חייבת להעלות את ארה"ב על מסלול פיסקלי אחראי יותר. שתי המפלגות נכשלו בטיפול בגרעון שיצרו המלחמות באפגניסטן ועירק, הגידול בתשלומי ההעברה ותקציבי הענק למאבק בקורונה. אבל איום להגיע לחדלות פרעון הוא הדרך השגויה להתמודד עם הבעיה, והוא משול לניהול מו"מ תוך הצמדת אקדח לרקתו של הצד השני.