התופעה המופלאה שאנו עדים לה בהתעוררות העם למעֵין תחייה של חברה ערכית, היא חזרה לציונות הקלאסית שבמהלך 75 שנות קיום המדינה כמעט ונמחקה.
בכול הזדמנות שיש לי, בשיחות פרטיות ובאלה שרואות פרסום, אני חוזר ואומר שמאז מלחמת העצמאות לא ראיתי תחייה של חזון בנימין זאב הרצל ומגילת העצמאות כפי שאני עד לה בחודשים האחרונים. לה, ל"התעוררות" הזאת בעם. שווה היה להגיע למרום שנותיי כדי לראות אותה, לחוש אותה. בדיעבד זה מחזק את התודעה שלי מאז עלותי לארץ בגיל 16, בשלהי 1945. זאת הייתה בחירה חדה בארץ הזאת, ארץ שדיממה ומוקפת אויבים שקמים על היישוב היהודי, כדי לכלותו. זאת מול האפשרויות הרבות והפיתויים לצאת לכול ארץ שבעולם כדי למצוא מנוחה לנפש ומזור לגוף לאחר חמש שנים בכול מדורי השואה.
ובכל הזדמנות שיש לי, ויש לי, אני אומר כי בבואי לארץ ובנטילת חלק במלחמת העצמאות, לא ראיתי את מדינת היהודים כעוד מדינה. אלא כמדינה ערכית. ואם הקמת המדינה היהודית היא לקח ראשון של השואה, היותה מדינה ערכית הוא לקח שני.
הרי הציונות המדינית של הרצל ומגילת העצמאות לא ראו את החזון הציוני במימוש הקמת המדינה כאמצעי בלבד, אלא כמטרה לאותה ישות מיוחלת של מדינת היהודים. חוזה המדינה מפרט כיצד הוא רואה את המדינה היהודית בפני עצמה ומול עמי העולם. באותה מידה זה חרות במגילת העצמאות. לאמור מדינה יהודית לעצמה אין בה ערובה להעדר צמיחה של משטרים טוטאליטריים שהעם היהודי התנסה בהם לאורך שנות גלות. במאה העשרים מדובר במשטר עריצות סובייטי, שרצח מיליונים מבני ארצו, במשטר הנאצי שהביא לכלייה, כמעט, של יהדות אירופה. או, אם נתקרב בזמן ובמקום-במאה 21, שבה אנו אזרחי מדינת ישראל נתונים, בין היתר, בצבת משטר קלריקאלי לאומני, מושתת על גזענות ועל הלכה מעוותת בסחר מכר מחד ובכפיית מיעוט על הרוב מאידך. מפני האפשרות הזאת במדינה היהודית שעתידה לקום - הרצל הזהיר.
את כוהני הדת, קבע הרצל, יש להותיר בבתי הכנסת, כשם שאת צבא הקבע יש להחזיק במחנות צבאיים. "הצבא והכהונה יכובדו מאוד, כתב בספרו, "אבל אל להם להתערב בענייני המדינה".
כדי ללמוד מן העבר המיוסר של העם בפזורה, זאת אמורה להיות מדינה בעלת סולם ערכים גבוה. והנה ערכים אלה לאט-לאט נמוגו ובחודשים האחרונים הם היו למדרס של ממסד מרושע וקומץ של תומכים קנאיים הזויים שהם בפועל ובכוח אנטי ציוניים, בין היתר.
העם קם ואומר, במיליוני קולות, לחבורה הזאת, שהוא לא יתן לה לדכא את הזכות הבסיסית של אדם לחרות - במדינה שלו. הוא מזרים כמות ראוייה של חמצן לאותה תנועה מפוארת שנמצאת זה שנים במצב של "מוות קליני" כשהשליטים בחלוקים הלבנים מצויים בשלב האחרון של הזרקת רעל לגוף המפרפר.
זאת המשמעות ואין בלתה שהעם בישראל, ברובו המכריע, נותן פרוש אמיתי לדמוקרטיה, לראשונה מאז הוא הקים את מדינתו. היישוב היהודי בארץ ישראל ואחר כך במדינת ישראל נשלט בידי "פוליטיקרטיה", כשהמפלגות הפוליטיות ברובן, עם קואליציה ואופוזיציה, היו עמוד השדרה "הדמוקרטי". עם זאת, היו בה אלמנטים דמוקרטיים, סובלנות, מערכת חוקים סבירה ושמירה קפדנית על רשות שופטת עצמאית. צריך היה 75 שנים וכוח דורסני שולט כדי שהחברה הישראלית תפקח את עיניה ואחר כך את פיה כדי לומר כי הפעם זה שורשי. מעין grass roots לא מתוזמר וגם לא בהשראת איזה מנהיג כריזמטי. אם כבר, היא מהווה השראה למנהיגים, עכשוויים או בפוטנציה. זה העם - the people בכבודו ובעצמו.
אלה משביי רוח שבפניהם יש להעלות את המפרשים במלוא אורכם, רוחבם והדרם. לפתוח ולא להרפות עד שנגיע לחוף המיוחל. "פסגת ההתבגרות" וכל שאר גאיות הגהינום ותהומות היקום, שהמציאו לנו השליטים הם לא המחלה הממארת עצמה. אלה התופעות שלה ולא כולן.
מסיבה זאת גם אם הפוליטיקאים יגיעו להסדר, עם מרכאות או בלעדיהם, העם חייב להמשיך להיאבק להשגת המטרה האולטימטיבית. חברה דמוקרטית. זה מה שנקרא the last stand - העמדה האחרונה במערכה. הקואליציה מן הסתם תראה זאת כסוף פסוק, ואילו הציבור הרחב צריך לראותו כהתחלה. אם במערכה הזאת לא נצליח - איבדנו את הכול, גם את התקומה הנפלאה כאשר קרני האור מאירים לנו את האופל. אם נצליח במערכה, זאת תהיה תחייה במלוא משמעותה בהיסטוריה של העם במדינה שלו ובעולם היהודי. אל לנו להחמיץ את ההזדמנות, החד-פעמית, הזאת.
