כשאני קורא באלבום את "הכבש הששה עשר", אני חש שיש לי שיח ושיג כואב עם המשורר האהוב עלי. אני מעריך ואף מעריץ את היות יהונתן גפן אחד מעמודי התווך של הגישה הליברלית החילונית. הוא בא אל עולם הילדים עם מטען מרגש, שהדבר החשוב ביותר בחיי הילדים הם משאלותיהם ומאווייהם, אהבותיהם וקנאותיהם. ומעל לערכים אלו אין מאומה.
מצד אחד אני מעריך את יונתן גפן במה שביקש להעניק לילדים - הוא ביקש להעניק להם, שאין מאומה מעליהם, אין נטל מעל רחשי הלב של הילד. אך מאידך-גיסא אני מוצא עצמי בתהיות, הנובעות מתוך התלבטות קשה שלי. אני נאמן לגישה, שכל ילד חייב להיות מודע למציאות עתידה, בה לעתים נטל קשה מצפה לו. מכאן שבשלב מסוים בילדותו יש לפרוס בפני הילד את המציאות, לפיה בחייו העתידיים הוא יהיה חייב לשאתו עם שלל קשיים המצפים לצוץ.
האהדה הרבה שאני רוחש ליונתן גפן, מעמידה אותי בפני תהיות, האם זו דרך נכונה שנסלול לילדינו - שאין מעליהם מאום. האם זה מוצדק ונבון להציג לילד הקורא את "הכבש השישה עשר", שאין מאומה מעליהם, להציג בוודאות שאין אלוהים, אין ציוויי מקרא והלכה, בוודאי שאין מדינה והשקפות עולם מקודשות המחייבות שלל התחייבויות.
אני מעריץ את יהונתן גפן, המעריץ את הילד על אהבותיו ומאווייו, וכמשורר הוא מעמידם בפסגת חייו של הילד, אך חשוב לי - כאתאיסט - שהילד יהיה מודע שקיים עוד משהו מעל הפסגה - ישנה אלוהות, שלרבים מבאי החברה, האלוהות ושלל מצוותיה היא ערך חשוב לחייהם, ישנה מדינה על שלל כלליה, שלעתים הם גם כבליה.
אני מעריץ משורר שהיה חשוב לו שהילד יחוש, שהדברים הכי חשובים הם אהבותיו ופחדיו, משאלותיו וכמיהותיו, ואין מאומה מעליהם, אבל אני, בניגוד למשורר האהוב עלי, בדעה שקיימת מדינה. חשוב שהילד יפנים, שקיימת חברה וקיימות לעתים תרי"ג הוראות, שחלקן קשה ליישמן. אין הצדקה לפסוח על מודעות לשלל החובות. אני בדעה שבהדרגתיות רבה ונבונה יש להכין את הילד לנטל הכבד המצפה לו בעתיד.
