שמות עם משמעות תמיד קסמו לי. בכיתה א', סיפרה לי שמרית שקראו לה ככה כי אחיה הגדול היה מאוהב בילדה בשם הזה ולהורים שלה לא ממש היו ברירות אל מול הקטין המאוהב. זה תמיד נשמע לי כמו אחלה נושא לשבירת קרח כשמתבקש. הרבה יותר מ"אז נינט עשתה קרחת, הא?". זו הסיבה שחיבבתי במיוחד את בית הקפה "אמיליה" ברחוב דיזינגוף. על פניו, נשמע כמו עוד שם של צרפתייה יפהפייה שבעל הבית ודאי היה דלוק עליה כשהיה קטן. למען האמת, זה לא מאוד רחוק מהמציאות. בית הקפה הפינתי במיקום הכי חם בתל אביב קרוי על שם אמיליה ארהרט, מחלוצות התעופה העולמית והאישה הראשונה שחצתה את האוקיאנוס בטיסת יחיד. ואם זה לא מספיק מרתק לכשעצמו, ביולי 1937 היא ומטוסה נעלמו בזמן שניסתה להקיף את העולם ושרידיהם מעולם לא נמצאו.
איך שלא יהיה, הייתי מוכרחה להגיע לבית הקפה, שלא רק קרוי על שמה, אלא גם מבטיח תמונות שלה ושרטוט של המסלול שניסתה לבצע על קירותיו. הוא גם מקיים. המקום מאופיין בקווים נקיים ומשוח בשילוב רטרואי קלאסי של לבן, שמנת וחום. תחקיר מעמיק (או: "למה קוראים למקום אמיליה"?) העלה את התשובה הבאה: הבעלים הם טייסים. לאחר שפענחתי את החידה הגדולה ביותר לאחר "מי נתן את ההוראה?", נהייתי רעבה. יום שישי בבוקר, אני תמיד רעבה. כמו שועלה. והמורעב, ובכן, הוא תמיד רעב.
אנחנו מתיישבים בחוץ על כסאות קש שמתאימים לאקלים השמשי. היינו שמחים לשבת גם בפנים, אך המקום עמוס. שישי. בוקר. יריקה מדיזינגוף סנטר והים. באמת חשבתי שיחכו רק לי? מכל מקום, נעים לנו בחוץ. השמש מטפטפת קצת צבע על העור החיוור של החורף. אני מתלבטת בין כריך, סלט או ארוחת בוקר קומפלט. המילה 'קומפלט' כובשת אותי עוד בהרהוריי ואני מזמינה מנת אומלט חציל קלוי וטחינה ירוקה (41 שקל) שמוגשת עם תפו"א אפוי בצד, סלט ירקות עם גבינת פטה, סלסלת לחמים, תפוזים והפוך (אבל בסוף, תודה). המורעב בדודה על שקשוקה (39 שקל), אז הוא מזמין אותה. ככה, בכיף שלו.
עד שהמנות מגיעות, אנחנו משתלבים באווירה הכה תל אביבית של שישי בוקר. עם כל הקלישאות על בורגנות, בוהמייניות והתלהבות יתר, אין תחושה משחררת מלשבת ולא לעשות כלום. וכן, במיוחד בתל אביב, עיר שלא מפסיקה לעשות משהו תמיד. רגע לפני שאני שמה רגל על רגל, אני קולטת בזוית העין את המלצרית בדרכה אלינו והדבר הראשון שקופץ לי לעין הוא סלסלת הלחמים שכוללת בייגלה חם עם מלח. אשכרה בייגלה. חם. עם מלח. לא שומשום. מלח!! כמו זה שמוכרים מחוץ לתיאטראות, רק ממש טרי, חם ופריך. אני חוטפת אותו כמו שיפוד ומתענגת על כל גרגר מלח גס. הסלט הירוק מוגש עם נתח נאה של גבינת פטה והחציל הקלוי שלי מוסתר היטב בתוך האומלט. טעים לי מאוד. נכון, זו רק ארוחת בוקר. אין צורך לקפוץ מהכסאות ולפטר את אמא מהמטבח, אך עדיין יש בה הפתעות נעימות מאוד. השקשוקה של המורעב מוגשת במחבת חמה עם עוד סלסלת לחמים, אבל לו אין בייגלה. נה נה נה נה. מצד שני, זה לא מפריע לו לטבול את הלחם שיש לו בתוך הרוטב העסיסי של השקשוקה הפיקנטית ועל אף סלידתו מביצי עין, לחסל את המנה יפה מבלי להציע אפילו ביס (אולי הוא כועס שלא הצעתי לו מהבייגלה?).
באחת בצהריים, אני מתלבטת בין קינוח להפוך גדול. בכל זאת, יש ארוחת ערב גדולה בערב. אז אני לוקחת הפוך, עם הבטחה לחזור למוס בננה שאמיליה מציעה לנו. אבל זה בסדר, אין מה לחשוש לישבני. במקום המוס, אני לוקחת עוד לחם טרי שהיה בסלסלה וטובלת בריבה טעימה, כדי שלא ארגיש פראיירית חלילה. אנחנו עוזבים את המקום ומאפשרים לאלה שחיכו בתור להתיישב וליהנות מבייגלה חם עם מלח. לא שומשום! מלח. זה המעט שאני יכולה לעשות.