בין החודשים נובמבר 2021 עד יולי 2022 ערך משרד מבקר המדינה ביקורת פיננסית על פעילותן של המועצות הדתיות. הבדיקה התמקדה במשרד לשירותי דת וביחסי הגומלין שלו עם המועצות בהיבט הפיננסי. דוח הביקורת גילה כי משנת 2018 חל גידול משמעותי ביתרת הכספים המצטברים של כלל המועצות הדתיות (מדובר על כ-427 מיליון עודפים מצטברים לשנת 2022 שמשמעותו עלייה של כ-73% בכספי היתרות) ובמקביל גילה הדוח עלייה משמעותית בחובות של הרשויות המקומיות למועצות הדתיות. דוח המבקר שהצביע על ליקויים בניהול התקציב, היעדר מדדי יעילות וחוסרים בבקרה ובביקורת פנימית וחיצונית, יחד עם הנתונים ביחס לחובות הרשויות כלפיהן, קשור בודאי גם למבנה המועצות הדתיות ולאופן בו מדינת ישראל מעניקה שירותי דת לתושביה. המועצות הדתיות הן גוף כלאיים, גוף שנותן שירותים עירוניים אך כפוף למשרד ממשלתי. המועצות הדתיות מוקמות מכוח חוק שירותי הדת היהודיים, התשל"א-1971 ואמונות על אספקת שירותי הדת המקומיים, לרבות מתן שירותי השגחה על כשרות, תפעול מקוואות טהרה, רישום לנישואים לבני זוג יהודיים, עירובין, תרבות תורנית ולעתים אף אחריות על תהליך הקבורה. מדובר בשירותים עירוניים הקשורים ישירות לצרכי הקהילה המקומית המשתנים. עם זאת, בניגוד למחלקות ואגפים אחרים ברמה המקומית, הן אינן כפופות לרשויות המקומיות ומתפקדות כגוף עצמאי ואף פועלות ללא כל מחויבות למתן דין וחשבון לראשי העיר ולצוות ניהול הרשות. מציאות זו מייצרת כשלים רבים, ובעיקר מייצרת מצב בו לרשות המקומית אין כל שליטה באופי, היקף וטיב שירותי הדת הניתנים לתושבים. דבר זה לא רק פוגע בעצמאות של הרשות המקומית ובשליטתה בתחום עליו היא אחראית, אלא גם פוגע בשירותי הדת עצמם שאינם נגזרים מהיכרות עם צרכי הרשות בכללותה. במצב הקיים, לרשות המקומית אין גם כל שליטה על גובה התקציב המופנה לטובת מתן שרותי הדת המופעלים בתחומה. כיום, תקציב המועצות הדתיות מורכב משיעור של 40% מתקציב המדינה ושיעור של 60% מתקציב המועצה המקומית. גובה התקציב המיועד למועצה דתית נקבע באופן בלעדי על-ידי הממשלה, אשר קובעת בהתאם לשיקולים שונים והנחיות של המשרד את הסכום אותו היא מעבירה למועצה הדתית, ואילו המועצה המקומיות מחויבת להשתתף בתקציב המועצה הדתית שבתחום שיפוטה בהתאם לחלוקת השיעורים האמורה.

נטל על קופת המדינה

העובדה כי לרשות אין כל גמישות או שיקול דעת מצידה בקביעת התקציב, באופן המיצר עוותים רבים, הובילה ראשי ערים רבים, כמו גם את מרכז השלטון המקומי, לפעול כבר כמה שנים לשנות את השיטה ולאפשר לרשות להיות עצמאית גם במתן שירותי הדת המוענקים לתושביה. הפרדת מתן שירותי הדת מהגורם האמון על אספקת שאר השירותים לתושבים, לא רק פוגעת בעצמאות הרשות, אלא גם יוצרת התנהלות שאינה יעילה, לאור הכפילות הניהולית הנוצרת בין ניהול הרשות המקומית לבין ניהול המועצה הדתית, המביאה להוצאות עודפות ולהעסקת תקנים כפולים, והשית נטל על קופת המדינה. צריך לזכור גם שהמועצות הדתיות הן לרוב גוף קטן מאוד הסובל מחוסר ביציבות הפיננסית, כך שלאורך השנים בוצעו תוכניות הבראה רבות אשר דרשו עלות תקציבית גם כן מן המדינה. יש לציין כי גם היום, במספר לא מבוטל של רשויות מקומיות לא הוקמה מועצה דתית ושירותי הדת ברשויות אלה מסופקים באמצעות מחלקה או אגף ייעודי לכך ברשות המקומית. כך, למשל, קורה באלעד, בחריש, בשוהם ובמודיעין-מכבים-רעות וכך גם במועצות אזוריות רבות אחרות. המציאות מראה כי זה כל כך לעבוד, ולעבוד טוב. הסיבה לכך ששיטה זו לא עובדת גם לערים אחרות היא שלפי החוק הקיים, במקום בו ישנה מועצה דתית, אין לרשות סמכות לפזרה ולפעול להענקת שירותי דת באופן עצמאי. רק במקום בו לא הוקמה מועצה, יש סמכות לרשות שלא להקימה ולהעניק שירותים בעצמה. בדיוק על הרקע הזה, ביקש משרד האוצר בימיה של הממשלה הקודמת לקדם הצעה אשר תאפשר לרשויות המקומיות הרוצות בכך לספק בעצמם שירותי דת, והתוכנית הייתה שההצעה תכלל בחוק ההסדרים שאמור היה לעבור. באופן לא מפתיע בכלל, הממשלה הנוכחית גנזה את הרעיון והשאירה את הכוח בניהול המועצות הדתיות בידי השר לשירותי דת, ח"כ מלכיאלי. עבודת המועצות הדתיות היא הפעילות המרכזית של המשרד לשירותי דת, ומהווה חלק משמעותי בתקציב המשרד ולכן השארת פעילות המועצות הדתיות בתחום אחריות המשרד מהווה את ההצדקה המשמעותית להמשך קיומו של המשרד ולכוח הרב המסור לו, בין היתר, בחלוקת תפקידים ומינוי חברי מועצות דתיות. דוח מבקר המדינה שפורסם אתמול, שעסק אומנם רק בהיבטים הפיננסיים, רק מחזק את המסקנה כי הגיע הזמן להעביר את המועצות הדתיות לאחריות הרשויות המקומיות, ולדאוג לשירותי דת מותאמים לצרכי הקהילה המקומית, באופן אשר ישפר את השירותים הניתנים ויחזק את היהדות בישראל.