הפגנת המחאה בקפלן בוטלה (בניגוד לדעתי) בגלל הפעילות הצבאית ברצועת עזה. לפיכך נסעתי עם בתי שירה ונכדתי אלי שילוח להנכיח את הפגנתי ה-85 באור עקיבא. שם נאמה נכדתי נועה חליוה כנציגת הסטודנטים הפעילים בתנועת המחאה, ובלי להתיימר להיות אובייקטיבי לגביה קבעתי ביני לבין עצמי כי במשפחתנו אדביק בה את השם דמוסתנס. נמלאתי גאווה.
אך רשמתי לעצמי גם החמצה. אתמול ושלשום הייתי קרוב לכתוב בפוסט כי בנימין נתניהו לא יסיים את הלחימה אלא לאחר שיחלוף מועד סיום ההפגנות של מוצאי שבת. לא המרתי בצפי, ולא פרסמתי זאת. חבל. כי בעודנו באור עקיבא התפרסמה ידיעה שהפסקת האש אכן תיכנס תוך זמן-מה לתוקף.
במהלך הפגנות כה רבות ברחבי הארץ נתקלתי באיומים מרומזים ובבריונות מילולית מעיקה של אנשי ביבי. אך תמיד היו דיווחים בוטים יותר מאור עקיבא בה התנגשו תומכי הדיקטטורה כנגד הדמוקרטים. רציתי להגיע לאור עקיבא כדי לעמוד מקרוב על אלימותם הלשונית.
מרחק של חציית כביש הפריד בין המחאה לבין תומכי ההפיכה המשפטית של יריב לוין (מדוע לא שלושה רחובות?). הפגנת המחאה התנהלה כסדרה - וממול נשמעו קריאות (לשון רבים) - "שמאלנים בוגדים" ו"לכו לעזה", ועיקר האיום נשמע במלים "אנחנו נגיע אליכם" ו"נפתח את (דלתותיכם) כמו שרמוטה". לא פליטת פה. לא "בעידנא דריתחא". פעם ועוד פעם. יש גם הקלטה.
כתבת הארץ ביקשה את תגובתי להסתה המילולית נגד אנשי המחאה. רק ביבי אשם, השבתי לה, הוא לא תבע מאוהדיו לחדול מלשון ביב השופכין שלהם, והם סרים מרצונם למרותו.
יש שני צדדים למתרחש באור-עקיבא הידועה כמעוז של הליכוד. מצד אחד, תומכי הדמוקרטיה מעזים ויוצאים להפגין ושרות בקול רם "אנחנו לא מפחדות", ומצד אחר חושך ובערות ואימה ממלאים עדיין את זירת המאבק בחלל הציבורי. חזרנו. השארנו מאחור חושך באור עקיבא. עוד נחזור.
