יאסר ערפאת מעולם לא היה דמוקרט, אך פעל ליצירת קונצנזוס, העדיף הסכמות על עימותים, לא מנע ביקורת ואפשר תנועתיות מסוימת בארגון הפתח. כתוצאה מכך, המעבר ממנו לעבאס היה חלק. עבאס, לעומתו, רואה כל הבעה של חוסר הסכמה כאיום על שלטונו וחושש למשוך כשרונות חדשים, שמא יפקפקו במדיניותו ובהחלטותיו, מסביר אל-עומרי. גישה זו אומנם העניקה לעבאס שליטה בפתח, אבל בסיס התנועה הצטמצם והיא אינה מהווה מוקד משיכה לצעירים. במקביל, עבאס טיפל ביד קשה במי שניסו לבנות בסיס כוח עצמאי. למרות זאת ולאור גילו המתקדם של עבאס, אישים בפתח ובממשלה מתחילים בזהירות למקם את עצמם ליום שאחרי. מזכ"ל אש"ף, חוסין שייח, והממונה על הביטחון ברש"פ, מאג'ד פאראג', מנצלים לצורך כך את קרבתם לעבאס. אבל לשניהם אין בסיס פוליטי, כוחם נובע מזיקתם לעבאס והם נחשבים למנהיגים מסורתיים של פתח. מועמדים אחרים הם ג'יבריל רג'וב, המשתמש בתפקידו כיו"ר התאחדות הכדורגל הפלשתינית כדי לחזק את מעמדו, ומחמוד אל-עלול, סגן נשיא הפתח ודמות פופולרית בין ותיקי המפלגה. השניים עשויים לזכות בתמיכה בשורות הפתח, אבל הם אינם בעלי תפקיד ברש"פ – מה שאומר שבמאבק הירושה לא תהיה להם גישה למשאביה כדי לשחד תומכים ולפגוע במתנגדים. שאפתנים אחרים משחקים בצורה שונה ומנסים להישאר על הקווים, בתקווה שכאשר המועמדים המרכזיים יקרעו לגזרים איש את רעהו – הם יוכלו לצוץ כמועמדים מוסכמים. הללו כוללים את ראש הממשלה, מוחמד שאטיה, ואת שר החוץ לשעבר, נאסר אל-קודווה. כאשר עבאס יירד מהבמה, זה יהיה מצב מסוכן במיוחד לרשות – צופה אל-עומרי. 63% מהפלשתינים רואים אותה כנטל ולא כנכס, ומעמדה נחלש עוד יותר בשל ההרעה במצב הביטחוני ביו"ש, כאשר קבוצות חמושות מקומיות צצות למלא את החלל הריק שהיא הותירה. גם החמאס פועל לערער את הרש"פ תוך שהוא מדגיש את שחיתותה וחוסר תפקודה, ותוך ביצוע פעולות טרור במטרה לגרות את ישראל לפעול נגדה. חילופי השלטון יובילו לכך שבהעדר דמות פוליטית וביטחונית מרכזית, הדינמיקות המקומיות יתגברו. הדבר נכון במיוחד אם התהליך לא יהיה מסודר, משום שהוא עלול בקלות להוביל לאלימות; נשק קל נפוץ מאוד ביו"ש. אלימות זו תזלוג גם כלפי צה"ל ותוביל לתגובה ישראלית – מה שעלול ליצור מעגל של אלימות שיקשה עוד יותר על יכולת השליטה של היורש, יהא אשר יהא. תהליך הירושה לא יהיה מסודר אם לא יחל כבר עתה, טוען אל-עומרי. עבאס אינו צריך לבחור את מחליפו, אלא רק לקבוע את התהליך והכללים לכך. אין לצפות שזה יהיה דמוקרטי לחלוטין, אך החייאת יכולתו של הפתח לבחור את מנהיגו לכל הפחות תייצב את הליך הירושה. זה אומר, שיש להחזיר למפלגה מנהיגים שגורשו ממנה ולאפשר תחרות פתוחה בשורותיה. עבאס לא ינקוט בעצמו צעדים אלה, הנוגדים את סגנון המנהיגות שלו. לכן, הם צריכים לבוא מצידה של ארה"ב, שהיא השחקן הבינלאומי היחיד שיש לו מספיק השפעה כדי ליצור קואליציה של מנהיגים אירופיים ומזרח תיכוניים שיפעילו לחץ על עבאס. זה לא יהיה קל, אך החלופה גרועה בהרבה: קריסתה של הרשות שתהיה הרת אסון לאזור כולו. במקרה כזה, מתריע אל-עומרי, האלימות תגלוש מן השטחים לישראל ואולי גם לירדן, מה שיגרור את ארה"ב לזירה למרות רצונה להתמקד בחזיתות אחרות. דווקא כאשר השפעתה במזרח התיכון פוחתת, זוהי דרך בה יכולה וושינגטון להוכיח שהיא עדיין יכולה להשפיע לטובה.