"אל תשכח", כך העירו לי חברים בימים האחרונים. והוסיפו: "בית"ר ירושלים איננה שלוחה של תנועת בית"ר המקורית, האידיאולוגית". לא קיימת חוליה המקשרת בין בית"ר וז'בוטינסקי - לבין בית"ר ירושלים, קבוצת הכדורגל, "הקבוצה של המדינה". אין, כאמור, חולית קישור בין קבוצת הכדורגל לבין תנועת בית"ר, שבימים אלה מציינת 100 שנים להיווסדה. אך למרבה הבושה, ישנם הקושרים את האלימות של חלק מאוהדי בית"ר ירושלים, לחוטר שבקע מתנועת ז'בוטינסקי. לפני שנים, צפיתי מדי פעם במשחקי בית"ר. צפיתי, אף שמעתי את העלבונות שהוטחו כל עת שריחפו שמועות כי הנהלת הקבוצה שקלה לגייס לשורותיה שחקנים ערבים. פורסמה גם עצומה, שהייתי מחותמיה, שגינתה את הקריאות הגזעניות שהושמעו, בעיקר, על-ידי חברי "לה פמיליה", הקיצוניים מקרב אוהדי הקבוצה המסיתים למעשי אלימות. לכן יש להניח כי ציבור האוהדים לא הופתע מפרוץ ההתפרעויות במגרש בחיפה לאחר משחק הגמר על גביע המדינה. הנשיא הרצוג, שאמור היה להעניק לשחקנים את הגביע והמדליות, כמעט ונמחץ כאשר מאבטחיו הובילו אותו למקום מבטחים. צילומו של נשיא המדינה מוקף במאבטחים, יהיה לעד פריט היסטורי, ארכיוני. אך בכל זאת, הוענק הגביע לקבוצה. צעד זה נעשה בהשראת אסכולת בית הלל. אבל כאשר גלי אלימות הם שיגרת חיינו בימים אלה, מוטב היה לו נשאר הגביע במשרדי ההתאחדות לכדורגל ולא היה מוענק לבית"ר ירושלים, למרות ניצחונה הצודק במשחק הגמר. ייתכן שצעד כזה, ענישה כזאת שהייתה מושתת על הקבוצה, היה משמש אות אזהרה, הנפת כרטיס אדום, לעבר מחוללי אלימות במגרשים לבל יישנו המראות שנראו במגרש בחיפה. הלוואי והמראות הקשים לא ישמשו תקדים נורא.