לגיליון עיתוני החג של פסח השנה, זיכתה אותנו התקשורת הכתובה בעותק חגיגי של מגילת העצמאות. נראה שמארגני מפעל הצדקה הזה רצו להכשיר את הלבבות שלנו לכך שבמהותה המגילה אינה אלא מעין אבטיפוס של מגילת זכויות אדם, ושאם רק הלבבות שלנו ייפתחו לאור, נבין שעלינו לאפשר לשופטי בית המשפט העליון להשלימה על-פי "ערכי היסוד של השיטה" שרק הם יודעים אותם. תקוותם של מפיצי המגילה הייתה שנתרכז רק בפסקה אחת בה: "מדינת ישראל תהיה מושתתת על יסודות החרות הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת גזע ומין; תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות". אכן, לכל הדעות עקרונות חשובים וזכויות חשובות. ניתן לקבוע, אפילו בוודאות, שרבים ממחנה הימין בימינו היו שמחים ליהנות מהם.
דומה שרק לעיקר-העיקרים של המגילה, והמגולם בכותרתה: עצמאות - עצמאותה של מדינה - אנשי האור אינם מתייחסים. וכדי שלא יהיה ספק בחשיבותו, פותח המסמך בכך ש"בארץ ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו המדינית, הרוחנית והדתית ובה חי חיי קוממיות ממלכתית", ושלאורך הדורות "לא חדל מתפילה ומתקווה לשוב לארצו ולחדש בתוכה את חרותו המדינית".
ומהי אפוא אותה קוממיות ממלכתית וחירות מדינית? מדובר בתמצית תורת הציונות המדינית ההרצליאנית. זו מחייבת חרות מחשבתית ורוחנית, רצון ותעוזה לקבוע ולהגדיר לעצמנו ובעצמנו את מטרותינו ואת שאיפותינו הלאומיות, תוך נכונות ונחישות לעמול קשה בשדה הפעולה הבין-מדינתי ובדעת הקהל העולמית לשם השגת תמיכה בינלאומית רחבה ככל האפשר בהן; ואם נדרש - גם לתקוף מדיניות של מדינות זרות הנוגדת את האינטרסים, המטרות והשאיפות שלנו.
אז בואו נראה איך מבינים במחנה הנאור לדורותיו - על פקידיו, מפגיניו, מדברריו ובמיוחד מנהיגיו - את העצמאות, חיי הקוממיות ואת החרות המדינית שלנו. לא נפרט כאן את התנהלות מנהיגיה של ההסתדרות הציונית בימי השלטון הבריטי העויין את הציונות ואת העלייה לארץ, שאותם הגדיר ישראל זנגוויל "כשתדלנים, נציגיה המתרפסים של היהדות בתקופת-הגיטו". לטובת הללו אולי ניתן לטעון שעדיין לא היו לנו מדינה וצבא. אגב, אותו זנגוויל, שגם לו לא היו עדיין מדינה או צבא, נשא ונתן עם אנשי הצמרת הבריטית ושכנע אותם לתמוך בציונות ומילא בכך תפקיד-מפתח בלידתה של הצהרת בלפור, שבלעדיה הבריטים לא היו מקבלים מנדט על ארץ ישראל ולא הייתה קמה מדינת ישראל.
אחרי מלחמת העולם השנייה החליפה ארה"ב את בריטניה כמעצמה הגדולה. האם מנהיגי ישראל למדו משהו על התנהלות כמנהיגים של מדינה, על קוממיות ועצמאות? לא ממש, או ודאי לא כתפיסת עולם מנחה. הנה רק כמה דוגמאות: נוכח הלחץ של ארה"ב לסגת מחצי-האי סיני ב-1956 נכנעו והתקפלו. גם ב-1973 לא גילו גולדה מאיר וממשלתה תעוזה, חרות וקוממיות ונכנעו לתכתיביו של הנרי קיסינג'ר שלא לפתוח במכת מנע במלחמת יום כיפור, על המחיר הכבד שעלתה לנו כניעה זו. במלחמת המפרץ הראשונה נכנענו לתכתיב האמריקני ולא הגבנו למתקפת הטילים של סדאם חוסיין נגדנו.
המשך ישיר
גם ה"מדיניות" לאורך השנים כלפי הערבים הפלשתינים ביו"ש ובעזה, שתמציתה הייתה קבלת "מתווים" מתחלפים של ממשלים אמריקנים שונים אך בעלי אותו קו שמחייב אותנו להיכנע כמעט ללא תנאי לטרוריסטים מבקשי נפשנו. ומתוך שכנוע פנימי של כנועים, שעסקת "שטחי מולדת תמורת שקט" היא מדיניות חכמה של מדינה עצמאית, אף אימצנו מתווים מקוריים משלנו מאותה משפחה, כמו "הסכמי אוסלו" שעלו לנו בדמים, וכמו הנכונות לחזרה לגבולות 67', פחות או יותר, של אהוד ברק ושל אהוד אולמרט.
אולי פרס השעבוד-מרצון על הישגים דיפלומטים של המחנה הנאור מגיע לממשלת האיחוי של נפתלי בנט ויאיר לפיד שמיד עם הקמתה קבעה עקרונות בלתי ידועים עד אז, של עצמאות וחירות מדינית, שכמותם שום מדינה בעולם מעולם לא אימצה: ישראל לא "תפתיע" את הבית הלבן במהלך כלשהו ולא תפעל בעצם בניגוד למדיניותו. כל זה, כשהייתה ידועה מדיניותו המפייסת של הממשל האמריקני הדמוקרטי כלפי אירן, ששליטיה פועלים במוצהר להשמדתנו.
היה זה מעין המשך ישיר לקו הפעולה של לפיד ונאורים אחרים בתגובה למהלכיו של בנימין נתניהו לגייס את דעת הקהל ואת דעת הקונגרס האמריקניים להתנגד למדיניותו העויינת לנו של ברק אובמה בנושא אירן. נכונותו של נתניהו להתייצב קבל עם ועולם מול הנשיא החזק בעולם ללא ספק השפיעה על מדינות המפרץ להתקרב אלינו ולראות בישראל בעלת ברית נגד האויב האירני המשותף, תהליך שהוביל להסכמי אברהם. והתגובה של אותם "נציגיה המתרפסים של היהדות בתקופת הגטו"? לעג.
וכשנתניהו הצליח ליצור עם דונלד טראמפ יחסי ידידות שלא היו מעולם למדינת ישראל כמותם עם שום נשיא אמריקני, הקפידו דוברי מחנה-האור להשמיץ אותו ואת המדיניות שטראמפ קידם לטובתנו. וכשנתניהו הצליח ליצור ברית בין צ'כיה, פולין והונגריה לבין ישראל, ובכך גם לתקוע טריז באחידות החזית האירופית שפעלה נגדנו ללא רחם במשך שנים, התגובה באה בימיו הראשונים של יאיר לפיד כראש ממשלה, כש"הצליח" בהבל פיו להעכיר את יחסיה של ישראל עם פולין והונגריה. ההתנהלות ארוכת השנים הזאת היא עדות לכך שמושגים כמו קוממיות, חרות ועצמאות מדינית רחוקים מן המחנה הנאור שלנו כרחוק מזרח ממערב, גם אם אנשי המחנה מקפידים לנפנף במגילת העצמאות ובדגל של כולנו.
אבל דבר אחד מן הציונות המדינית כן הפנימו מנהיגיו של אותו מחנה, והוא עוצמתו ויעילותו של הלחץ הציבורי. אבל בניגוד להרצל וממשיכיו שהטיפו לשימוש בכלי זה במאבק הפוליטי הבין-מדינתי, הרי שמחנה האור מפעיל את דעת הקהל פנימה, נגד תושבי מדינתנו, וזאת כדי לשמר את עמדות הכוח שלו ולשעבד אותנו אליו. מנהיגיו גם מבינים, שכדי להצליח להטות את דעת הקהל, יש לפנות אליו בשם הצדק ועקרונות היושר. מכאן השימוש של המחנה הנאור בסמלי ממלכתיות כמו הדגל, על-אף שאין שום ממלכתיות בהתרפסות שהוא דורש מאיתנו בפני פקידי הרשויות; מכאן הנפנוף בערכי דמוקרטיה, כשאין שום דבר דמוקרטי באי-הכרתם בממשלה נבחרת בבחירות דמוקרטיות חוקיות; וכך גם הנפנוף בערך השוויון, כשהם למעשה שוללים זכות זו, או אף את עצם הלגיטימיות, מציבורים שלמים במדינה.
