בתרבות הישראלית הביטוי "דוד המלך" ו"שלמה המלך" נישאים על-כנפי השלמות השמימית האלוקית. השם דוד משתזר עם גבורה והשם שלמה חובק בחובו את התגלמות החוכמה. השם דוד מתקשר עם עוצמה מדינית אליה מוסיף השם שלמה את סיפור בניית בית המקדש. לצערי, אני רואה בביטויי השגב הנשזרים לשמות דוד ושלמה - חלום ושברו. מצער אותי, שהמערכת החינוכית בישראל מקפידה לרומם את העוצמה המדינית של דוד ואת שגב החוכמה של שלמה, כשאני כואב את עלייתם על שרטון של הסתאבות מוסרית. המלך דוד - ששוכב עם רעיית קצין גבוה בצבאו ונותן פקודה לפיקוד העליון בצבאו לדאוג, שהקצין ימות בקרב רק כדי שהוא יישא לאישה את אשת הקצין הגבוה, שנלחם בחזית הקשה ביותר - זה עבורי החלום ושברו. מי ששכב עם אשת איש ונתן הוראה להמית את בעלה אינו היה ראוי להיות מלך בישראל. הוא אינו ראוי שנשיר בהתלהבות שיר הלל - "דוד מלך ישראל חי, חי וקיים, דוד מלך ישראל..." ראוי ששר ההיסטוריה יעמיד את דוד לעמוד הקלון על מתן הוראה לקטוף את חיי הבעל של אישה, שהוא חושק בה. שלמה הבן של דוד המלך, שבנה את בית המקדש, למעשה ניהל אורח חיים מופקר. צר לי, שאדם המנהל אורח חיים מופקר זוכה להקים את בית המקדש. את תוצאות אורח החיים המופקר אנחנו מקבלים בדברי בנו "אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בְּשׁוֹטִים, וַאֲנִי (רחבעם בן שלמה) אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בְּעַקְרַבִּים" (מלכים א', פרק י"ב, פסוק י"א) - זה עבורי החלום ושברו. השבר של החלום מתבטא בתוצאה החינוכית, שבנו של שלמה מתנשא על עמו ואומר להם "אָבִי (שלמה) הֶעֱמִיס עֲלֵיכֶם עוֹל כָּבֵד וַאֲנִי (רחבעם) אוֹסִיף עֲלֵיכֶם". התוצאה של המופקרות החינוכית בבית שלמה באה לידי ביטוי, כשבנו רחבעם אומר לעם ישראל - "קָטְנִי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי" (שם, פסוק י'). הפרטים "הפעוטים", שצוינו לעיל, מעידים על הסתאבות מוסרית של שני מלכים, שאנחנו מעלים אותם על נס של העשייה המדינית (דוד) והעשייה הדתית (שלמה). העדות המקראית על אורח חיים מופקר למעשה טומנת בחובה את היות שלמה אדם, שלא ראוי היה שעליו תוטל המשימה המכובדת לבנות את בית המקדש - "וְהַמֶּלֶך שְׁלֹמָה אָהַב נָשִׁים נָכְרִיּוֹת רַבּוֹת וְאֶת בַּת פַּרְעֹה, מוֹאָבִיּוֹת, עֲמוֹנִיּוֹת, אֲדוֹמִיּוֹת, צִידוֹנִית וְחִתִּית, מִן הַגּוֹיִים אֲשֶׁר אָמַר-יְהֹוָה אֶל-בְּנֵי יִשְׁרָאֵל לֹא תָּבוֹאוּ בַּהֶם..." (מלכים א', פרק י"א, פסוקים א'-ב'). בשבילי החלום ושברו קשור גם בדמותה של מיכל בת שאול, שהיה לה חלק בחייו של דוד מלך ישראל. כואב לי שאת חייה ואת נפשה של מיכל טבחו מעמדים של אלימות קשה מנשוא. למעמדים האלימים, שהרסו את חייה של מיכל, קשור דוד מלך ישראל. כואב לי, שהאלימות האכזרית, שהופעלה כלפי מיכל בת שאול, הייתה אלימות שהופעלה על-ידי מי שהיה אהוב לבה, דויד שהיה גם כן למלך על ישראל. האלימות כלפי מיכל הופעלה על-ידי מי שמיכל נתנה למענו כל מה שהיא יכלה לתת, היא נתנה למענו את חייה. קשה להשלים עם מהלך פוליטי בלתי מוסרי, שהסתיים בכך שחמשת ילדיה של מיכל בת שאול יהיו מוקעים בהר, הם יהיו נופלים מומתים, כשההוראה לכך ניתנה למעשה על-ידי דוד מלך ישראל, מי שהיה בעלה של מיכל בת שאול. חמישה ילדים שלא עשו מעשה רע מוצאים את מותם, כשדוד המלך נותנם לגבעונים כדי שימיתום, וזאת כשלגבעונים יש "טענות מוצדקות", שהמלך שאול, הסבא של חמשת הילדים, הפר ברית שהייתה להם עם ישראל. ולשם כך טובחים את חמשת ילדי מיכל, נכדיו של דוד. זה בשבילי החלום ושברו. עם ילדי מיכל מוצאים להורג על לא עוון בכפם גם שני ילדי רצפה בת איה, מי שהייתה במעמד של פילגש בבית שאול. ספר שמואל ב' פרק כ"א פורס בפנינו פשע אכזרי, שביצע דוד מלך ישראל. לאחר שלקח את מיכל בת שאול מפלטיאל בן ליש. דוד המלך נוטל את חמשת הילדים של מיכל שהייתה רעייתו, מוסר את חמשת הילדים, שנולדו לה מנישואיה לפלטיאל לידי הגבעונים כדי שהם יטבחו את חייהם. על-פי פסוק ו' בפרק כ"א הגבעונים דורשים להמית אנשים ממשפחת שאול "וְהוֹקָעֲנוּם לַיֹהוָה". לבקשת הגבעונים נעתר דוד "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: אֲנִי אֵתֵּן". ההדגשה היא על שתי המלים - "אֲנִי אֶתֵּן". על-פי פסוקים ח' ו-ט' "וַיִּקַּח הַמֶּלֶךְ דָּוִד... אֶת חֲמֵשֶׁת בְּנֵי מִיכַל בַּת-שָׁאוּל, אֲשֶׁר יָלְדָה לעדריאל בן ברזילי (שמו הנוסף של פלטיאל בן ליש) וַיִּתְנֵם בְּיַד הַגִּבְעוֹנִים וַיּוֹקִיעֵם בָּהָר לִפְנֵי יְהֹוָה". כלומר, דוד מלך בישראל נתן לגבעונים לרצוח (!!!) את חמשת ילדי מיכל בת שאול. אין כל הצדקה, שדוד מלך בישראל יהיה זה הנותן את ילדי מיכל רעייתו, שהם יֵרָצְחוּ על-ידי הגבעונים, גם אם שאול המלך פגע בגבעונים.

לדעתי, זה מעשה לא מוסרי, שמלך בישראל ינהג כלפי ילדים שנולדו למיכל מנישואיה לאדם אחר. זו פגיעה בערכי קדושת החיים. זו אלימות בוטה וחסרת מעצורים כלפי אישה. האלימות הזו של דוד היא בשבילי החלום ושברו. דוד ביקש לחסל אופוזיציה מבית, כי חמשת ילדי מיכל לא רכשו כבוד והערכה למי שפגע באמא שלהם, במי שהייתה בעבר רעייתו. הם אינם רוכשים כבוד למלך דוד, למי שהיה גם שותף לרצח שר בצבאו ונושא לאישה את רעיית שר הצבא שנרצח. אני מעריץ את מיכל בת שאול, שחייה נהרסו על-ידי אלימות בוטה וגסה של גבר, שהיה למלך בישראל - דוד מלך ישראל, שלו אנחנו סוגדים עד היום בשיר הלל - דָּוִד מֶלֶך יִשְׁרָאֵל, חַי, חַי וְקַיָּם". בשבילי החלום ושברו מקבל ביטוי בהוראה של דוד לקחת גם את שני ילדי רצפה בת איה, מי שהייתה במעמד של שפחה של שאול ולמוסרם לגבעונים. שני הילדים הם גם בני שאול המלך. אינני יכול לקבל הסבר, שיצדיק את נטילת חיי שני ילדי רצפה בת איה וחמשת ילדי מיכל שלא פשעו, ומסירתם לידי הגבעונים כדי שיטלו את חייהם. צר לי לסיים את המאמר, שהדוגמאות המעטות, שהבאתי הן לא רק בבחינת החלום ושברו, אלא הן מצביעות על מעשי פשע ואורח חיים לא מוסרי של המלך דוד ובנו שלמה.

בְּחַדְרָהּ שֶׁל מִיכַל בַּת שָׁאוּל

בְּחַדְרָהּ שֶל מִיכַל בַּת שָׁאוּל הַזְּמַן לא הֵאֵט מֵרוּצוֹ בְּמוֹרָד. בְּחַדְרָהּ שֶל מִיכַל בַּת שָׁאוּל הַזְּמַן צוֹרֵר בְּלוּאֶיהָ מְסַמֵּר נָשִׁיּוּתָהּ מַזְחִילָהּ עַל גְּחוֹנָהּ מֵהַיּוֹם שֶׁדָּוִד נְטָלָהּ מֵאִישָׁהּ מֵעִם פָּאלְטִיאֵל בֶּן לַיִש¹ שֶׁהָלַך אַחֲרֶיהָ וּבָכָה עַד עִיר בָּחוּרִים מִדָּרוֹם לְגַלִּים וּבְמִצְוַת הַשְּׂרָרָה שָׁב אֶל בֵּיתוֹ הַבּוֹכֶה. מֵחַלּוֹן חַדְרָהּ בְּכִלְאָהּ צוֹפָה מִיכַל בַּת שָׁאוּל בַּחֲמֵשֶׁת יְלָדֶיהָ מוּקָעִים בָּהָר נוֹפְלִים מוּמָתִים בֵּין בָּשָׁר מְאֻבָּן וְדַם מְבֻרְזָל שֶׁסֻּתַּת וְהֻתַּך בְּלִבּוֹ שֶל דָּוִד בֶּן יִשַׁי וּבֵין וָאסָל בְּמַמְלֶכֶת גִּבְעוֹן בְּשָׁלְחָם יַחְדָּיו אֶת יְלָדֶיהָ אֶל מוֹתָם בָּהָר לִפְנֵי אֲדוֹנַי. מֵחַלּוֹן חַדְרָהּ בְּכִלְאָהּ צוֹפָה מִיכַל בַּת שָׁאוּל בְּרִצְפָּה בַּת אַיָּה נִלְחֶמֶת כִּלְבִיאָה בְּשַׁקָּהּ לא לָתֵת לְעוֹף הַשָּׁמַיִם בַּיּוֹם וּלְחַיַּת הַשָּׁדֶה בַּלַּיְלָה לָנוּחַ עַל גְּוִיּוֹת שִׁבְעָה יְלָדִים - חֲמֵשֶׁת יַלְדֵי מִיכַל וּשְׁנֵי יַלְדֵי רִצְפָּה מִתְּחִלַת קָצִיר בַּשְׂעוֹרִים עַד נִתַּך מַיִם עַל הָאָרֶץ. עַל אֶדֶן חַלּוֹן חַדְרָהּ שֶל מִיכַל בְּכִלְאָהּ מִתְמַתֵּחַ לְאִטּוֹ כְּאֵבָהּ פָּרוּס עַל פְּנֵי גִּדְרוֹת זְמַן חָלוּד מָתוּחַ עַד אֹפֶק נָעוּל שֶׁאָסָף לְחֵיקוֹ אֶת כָּל בֵּית אֲבִיָּהּ - בֵּיתוֹ שֶל אִישׁ יְמִינִי בָּחוּר טוֹב וְאֵין אִיש בְּיִשְׁרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ, מִשְּׁכְמוֹ וָמַעֲלָה גָּבוֹהּ מִכָּל הָעָם וְעַתָּה מִשְּכְמוֹ וָמַטָּה מְדַדֶּה בְּתַחְתִּיּוֹת שְׁאוֹל דְּמוּעוֹת.