פעם, לפני שנות אור, הזמין אותי אהוד ברק לביתו. ביקש להכיר. ישבנו כשלוש שעות שיחה על היסטוריה ותלמוד, פילוסופיה ושירה, מדיניות וצבא. מרשים האיש, בעל פרספקטיבה שמצאתי מעט כמותה אצל אחרים.
אמרתי לו, שבמובנים מסוימים, הוא הפך לשבתי צבי של המחנה שלו. ברק היה המשיח שסומן כממשיכו של יצחק רבין ז"ל, ושנועד לגאול את חסידיו מבנימין נתניהו ולהחיות את רוח אוסלו. והנה, דווקא הוא טבע את המשפט שקבר את תקוות השלום כששב מקמפ דיויד והודיע לאומה את האמת: "אין פרטנר" עם הפלשתינים, למרות הוויתורים חסרי התקדים שהציע. הייתה פה הודאה בכישלון הקונספציה של "שטחים תמורת שלום". מבחינת חסידיו זו הייתה כפירה בעיקר, במה שהיה שנים רבות ה-raison d'être, עילת הקיום של המחנה הפוליטי שלו, שבידלה אותו מיריביו הפוליטיים. ההודאה הזאת הייתה שקולה כמו התאסלמותו של שבתי צבי שהתגלה כמשיח שקר. הנה, אמרתי לו, גם אתה סומנת כמשיח שהכזיב. הוא הבליע חיוך והסכים אתי.
אבל לא מדובר בהשוואה ספרותית היסטורית בלבד, אמרתי לו. יש לזה השלכות על פעולותיך, משום שמאז, אתה מנסה לשוב ולהיות המנהיג המשוח של חסידיך, ואינך בוחל באמצעים. כי מה ההבדל בינך לבין בנימין נתניהו מבחינת השקפותיכם? תן נושא אחד, ביקשתי, שבו אתה חושב ההפך ממנו ב-180 מעלות, עד שזה לא מאפשר לך לשתף פעולה. הוא לא העלה דבר עקרוני. זה היה בטרם העלילות המשפטיות. אמרתי לו, שאני מסיק, שהמוטיבציה הבלתי נלאית שלו, שהפכה לאובססיה מטורפת, נובעת מעניין אישי: ברק היה מפקדו של נתניהו בסיירת מטכ"ל, והנה הפָּקוּד שלו הצליח יותר ממפקדו. זה בלתי נסלח מבחינתו.
האגו שלך, אמרתי, גדול יותר מצו ההיסטוריה לשרת את העם בכל תפקיד. אלוהים נתן לך כישרון הנהגה, ובמקום לרתום זאת לטובת האומה, להצטרף לנתניהו כפי שעשית בממשלתו השנייה, הפכת לחוד החנית במלחמת אחים שמתמקדת במנהיג המחנה השני, מתוך תקווה להפילו או לכל הפחות ללכלך את שמו ולהרבות שנאה כלפיו. זו אינה מנהיגות, אמרתי לברק, וההיסטוריה תשפוט אותך. יש פה חזרה אומללה על קנאת האחים ביוסף, שהביאה לפירוד ההיסטורי בין מלכות יהודה (בני לאה) למלכות ישראל (בני רחל).
השנאה כלפי נתניהו לא נעצרה בו, אלא הופנתה כלפי המוני בוחריו שאינם שועים לחכמים ולאצטגנינים המוכיחים באותות ובמופתים ששורש אסונה של האומה הוא נתניהו. השבוע שמעתי את הרמטכ"ל לשעבר דן חלוץ, אומר לעיתונאי שרון גל, ש-200 אלף צופיו ומאזיניו של גל, אינם אלה שאליהם הוא, חלוץ, רוצה לדבר. כי זאת האמת, במלחמת האגו חסרת הרחמים של ברק, הוא גרר את האומה כולה, שזה כמה שנים מיטלטלת סביב החרמת מפלגת השלטון. הייתי באיטליה בשלוש השנים המוזרות האלה, שהתחילו בהחרמת נתניהו על-ידי אביגדור ליברמן ובאי הכרעה פוליטית, ואז עוד מערכות בחירות בתוך מגפת הקורונה.
"למען העם"
האיטלקים ששתו ראשונים במערב את כוס התרעלה של הקורונה, הסתכלו על הפגנות האופוזיציה בארץ ועל ההצהרות חסרות האחריות כלפי מדיניות הסגרים בישראל שהביאה תוצאות טובות יותר מרוב המדינות (בזמן שעדיין לא היה חיסון!) ולא האמינו למראה עיניהם. לא אחת נשאלתי, האם השתגענו. אכן, לא הקורונה הייתה העניין אלא אובססיית נתניהו. ואז הקמת ממשלת ה"שינוי" שהעדיפה את מנסור עבאס על פני נתניהו. נפתלי בנט שיתף פעולה עם המהלך ההיסטורי הזה. בקחתו עליו בגניבה את תפקיד ראש הממשלה למרות הבטחותיו, הוא הסכים בדיעבד לשנאת האחים את יוסף. הוא כמובן אמר שעשה זאת "למען העם", אבל כך חשבו גם האחים כשסילקו את יוסף, שהנה הם מצילים את עתיד האומה. ומה יחשבו עלינו בעוד מאה שנה?
השנאה מעוורת את העיניים מלראות את סבל האומה. ההפגנות הנוכחיות אין להן תכלית של אמת. הסיסמאות על דמוקרטיה הן ילדותיות. הדמוקרטיה טבעית לנו מאז ומתמיד, ואינה נמצאת בסכנה. דווקא פיצוץ האסיפות והכנסים ורדיפת נציגים ודוברים מן המחנה השני תוך ניסיון להשפילם, הם פרקטיקה ישנה; גם חסידי מוסוליני השתמשו בה לפני כמאה שנה. אבוי לאירוניה ההיסטורית. אין כאן תרבות ויכוח אלא בריחה מדיון ציבורי, מכיוון שכל ויכוח משמעו מתן לגיטימציה לעמדות הצד השני, ולכן נדון לפיצוץ מצד חסידי הדמוקרטיה החד כיוונית. פוליטיקת הזהויות הגיעה מזמן לאקדמיה. בעיקר במדעי הרוח והחברה, העלייה בדרגות האקדמיות נקבעת לא פעם לפי הזהות הפוליטית. על אחת כמה וכמה חופש הדיבור השמור אך ורק לדעה מסוימת.
השבת נקרא בסיפור קורח ועדתו. לא בכדי אנחנו חוזרים על הסיפור אלפי שנים עד שהפך למופת היסטורי של מחלוקת "שלא לשם שמים", כפי שהגדירו זאת חכמינו לפני כאלפיים שנה, אלא על אגו ותפקידים ומי יעמוד בראש. זו מחלוקת "שאינה מתקיימת", כלומר אינה עומדת על בסיס שיש לו קיום של אמת. המחלוקת הביאה את קורח, ממנהיגיו המוכשרים של דור המדבר, ללכלך את שמו של משה, ועל הדרך הסית את העם נגדו בטענות על שוויון ("כָל הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים... וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל קְהַל ה'"). וכשזה לא הספיק, הצביעו חסידיו על "שחיתותו" של משה: בעצם, העלית אותנו ממצרים שהייתה ארץ זבת חלב ודבש ("פעם היה טוב, עד שהגעת והרסת הכל...") רק כדי להשתרר עלינו, לקבל הטבות כשליט, ובכלל לא עמדת בהבטחותיך להביאנו לארץ זבת ודבש אחרת ולסדר לנו נחלות ושדות.
ההסתה עבדה. חלק ניכר בציבור התחיל להאמין. התוצאה דרמטית: השנאה היוקדת בין המחנות יצרה חור שחור ועצום שהפריד בין חלקי האומה ואיים לבלוע את כולנו, בזמן שסביבנו עולזות בנות פלשתי(ני)ם, ובטהרן וחיזבאללה שוחקים למשובתנו ומצפים לקצור את פירות מלחמת האחים כמו אז בין יהודה אריסטובלוס ויוחנן הורקנוס, בניהם של ינאי ושלומציון, שבמאה הראשונה לפנה"ס נלחמו על המלוכה והכניסו את רומא לשפוט בינינו. כך איבדנו את העצמאות.
סיפור קורח הוא תמרור אזהרה לכולנו. גם אם האדמה פצתה את פיה ובלעה אותו, רוחו ממשיכה לרחף בינינו ולייצר בולענים חברתיים. אהוד ברק וחבריו צריכים לדעת שאין להם עסק עם אדם אחד אלא עִם העָם, שברובו הגדול מכיר את נזקה של מלחמת האחים ולכן דוחה את ניסיונם להסית אח ברעהו. כך התפלל אלתרמן על האומה בזמן אחר, שעה שהיינו נצורים על-ידי אויבים מבחוץ: "רַק כֹּחַ תֵּן לָהּ, אָב רַחוּם, רַק כֹּחַ./ לְמַעַן לֹא תִּפֹּל וּבְטֶרֶם עֵת בְּלִי כֹח". אל יאוש. אנחנו נתגבר.
