ב-1989, בתום מפגש שמיר בוושינגטון עם מנהיגי הרוב הדמוקרטי והמיעוט הרפובליקני בסנאט, ג'ורג' מיטצ'ל ובוב דול, אמר הסנטור דול לשמיר: "מנהיג הרוב הדמוקרטי ואני מכבדים אותך - למרות שאיננו מסכימים עם מדיניותך - מכיוון שאתה קשוח"! ראש הממשלה יצחק שמיר ז"ל, שנפטר ב-30 ביוני 2012, היה נמוך-קומה, אבל ענק ופורץ-דרך בתחומי העלייה, כלכלה, שיתוף פעולה אסטרטגי עם ארה"ב ועמידה בלחצים. מזכיר המדינה לשעבר שולץ התנגד למדיניות שמיר בסוגיה הפלשתינית, אך הדגיש תמיד את הערכתו ליושרה ולעוצמה של שמיר, שהפכו אותו לבעל-ברית אמין ומבוקש ביום סגריר. אמנם החוק האמריקני שיזמו הסנטור ג'קסון וציר בית הנבחרים ואניק ב-1974 כפה על ברה"מ/רוסיה את פתיחת שערי ההגירה, אך מדיניות עלייה פרו-אקטיבית, אגרסיבית ונחושה של שמיר הביאה יותר ממיליון עולי ברה"מ לישראל במקום לארה"ב, גרמניה, קנדה ואוסטרליה. עוזר מזכיר המדינה לשעבר, דיק שיפטר, חווה את הלחץ השיטתי והתקיף שהפעיל שמיר על מזכירי המדינה, שולץ ובייקר, להפסקת הנפקת תעודות פליט אמריקניות ליהודי ברה"מ. בשיחותיו עם מנהיגי ארה"ב הדגיש שמיר: "יהודי אינו פליט, מכיוון שיש לו בית - מדינת ישראל"! שמיר אף יזם פנייה ל-100 חברי הסנאט האמריקני כדי שילחצו על מוסקבה לאפשר ליהודים לטוס רק לנתב"ג ולא לוינה או רומא. היוזמה זכתה לתמיכת כל הסנטורים, למרות הסתייגות גורמים בכירים בישראל ובארה"ב, והביאה למהפך: מ-80% נשירה (עד 1990) לכמעט 100% עלייה. שמיר הוביל קליטה של מיליון עולי ברה"מ ו-60,000 עולי אתיופיה על-ידי פחות מ-5 מיליון ישראלים (בסוף שנות ה-80') - הישג אנושי חסר תקדים. הוא ראה בעלייה את ייעוד המדינה, מטרה לאומית עליונה הקובעת את המאזן הדמוגרפי מערבית לירדן, ומנוע-צמיחה אדיר המשדרג את הכלכלה, הטכנולוגיה, הרפואה, החינוך, את מעמדה האזורי והגלובלי של ישראל, ואת כוח ההרתעה שלה, שהוא קריטי לקידום הביטחון והשלום. הנשיא בוש (האב) ומזכיר המדינה ג'ים בייקר, שהטיחו בשמיר ביקורת ארסית, כיבדו את דבקות שמיר בחזון הציוני ובעקרונות הביטחון של ישראל, ולכן ראו בו בעל ברית אמין של ארה"ב, למרות הסתייגותם הנחרצת והנואלת ממדיניותו בסוגיה הפלשתינית. שמיר הוביל בנחרצות מדיניות מונחית עקרונות, ערכים ואידיאולוגיה; הוא לא הובל על-ידי סקרי דעת קהל ויועצי תדמית. ב-1991, בעיצומו של הנתק בין רה"מ שמיר והנשיא בוש, אמר לי המצליף הרפובליקני בבית הנבחרים, ניוט גינגריץ (לימים יו"ר בית הנבחרים): "אין אפשרות לתקשורת סבירה בין האריסטוקרט בוש - שקיבל תפקידים בכירים על מגש של כסף - לבין לוחם החרות שמיר, שהוכיח כי הוא נכון להקריב את חייו על מזבח עקרונות". ב-1992 אמר לי המצליף הרפובליקני בסנאט, אלן סימפסון, שהסתייג ממדיניות ראש הממשלה שמיר: "איך אפשר לאהוד את שמיר המציג את משנתו הרעיונית והביטחוני בלהט של נמר המסתער עליך? אבל, איך אפשר שלא להעריך את יכולותיו של נמר המסתער עליך"?! הדיפה נמרצת של הלחץ האמריקני לנסיגה מיו"ש ולביצוע מחוות מרחיקות-לכת לפלשתינים כרסמה בפופולריות של שמיר, אך האדירה את ההערכה האסטרטגית של ארה"ב כלפיו. ב-1991 הוא התנה את השתתפותו ב"ועידת מדריד" בהתחייבות ארה"ב להימנע מהתייחסות ל"שטחים תמורת שלום" ביו"ש ובגולן ולמנוע את השתתפות נציגי אש"פ, ואכן ארה"ב עמדה בהתחייבויות. תדמיתו האסטרטגית של שמיר שודרגה עקב התנגדותו הבלתי-מתפשרת לערבויות בינלאומיות לביטחון ישראל ולהצבת חיילים זרים על גבולותיה. ביום סגריר ארה"ב אינה זקוקה ל"שק חבטות" אלא לבעל-ברית אמין - כמו שמיר - הקורא תגר גם על ארה"ב, ונכון להקריב פופולריות על מזבח עקרונות וביטחון המדינה. שמיר היה אב-טיפוס של פטריוטיות, אופטימיות, מנהיגות מונחית-זכות וביטחון, נחישות, אמינות, צניעות, עצמאות והדיפת לחצים. שמיר הניח את המסד לזינוק כלכלי מקריסה (באמצע שנות ה-80') ליציבות כלכלית חריגה בעולם. שליטתו במצבי-לחץ, מחשבתו האסטרטגית וארוכת-הטווח ונטייתו להנהיג על-ידי האצלת-סמכויות למומחים, סללו את הדרך לייצוב השקל, לירידה דרמטית של שיעורי אינפלציה, ריבית, אבטלה וגירעון תקציבי. כהונת שמיר כראש הממשלה אופיינה על-ידי העמקה חסרת-תקדים של שיתוף הפעולה האסטרטגי עם ארה"ב - למרות אי-הסכמות נוקבות בסוגיה הפלשתינית - מהסכם אפריל 1988 ועד העמקה חסרת-תקדים של שיתופי הפעולה האסטרטגים בשנים 1992-1991, כולל הגברת שיתוף הפעולה של התעשיות הביטחוניות, מודיעין ולוחמה בטרור; הרחבת היקף תמרונים צבאיים, הצבה מראש של ציוד ביטחוני אמריקני בישראל, שדרוג נמל חיפה לצרכי הצי ה-6, ועוד. אתגרי 2023 מבית ומחוץ - ביטחוניים וכלכליים - שחלקם משותף לישראל ולארה"ב, מחייבים את מנהיגי ישראל וארה"ב לאמץ את מורשת רה"מ שמיר ז"ל.