במבט ראשון נדמה, כי כלכלת העולם ניצלה ממכת האינפלציה. בארה"ב ירד שיעורה ל-4% לאחר שהגיע אשתקד לדו-ספרתי. מיתון אינו נראה באופק והפרדל ריזרב נתן הפסקה מהעלאות הריבית. לאחר 2022 עגומה, מדד סטנדרד אנד פור עלה מתחילת השנה ב-14%, במיוחד בזכות עלייה מחודשת במניות הטכנולוגיה. רק בבריטניה האינפלציה ממשיכה להשתולל. הבעיה היא, טוען אקונומיסט, שמפלצת האינפלציה לא באמת רוסנה. בריטניה מהווה דוגמא. השכר וליבת האינפלציה (לא כולל אנרגיה ומזון) עלו ב-7% בשנה האחרונה. גם במדינות בהן האינפלציה ירדה לאחר שהתפוגגה מכת האנרגיה, ליבת האינפלציה עדיין עקשנית עד תסכול. הן בארה"ב והן בגוש האירו היא מעל 5%. במדינות עשירות רבות הממשלות שופכות שמן על המדורה, בכך שהן מתנהלות בגרעון תקציבי המתאים למיתון כבד. כתוצאה מכך, הבנקים המרכזיים ניצבים בפני הכרעה כואבת. מה שיעשו בהמשך יטלטל את השווקים הפיננסיים, יאיים על הוודאות וישפיע על עובדים, מנהלים וגמלאים. המשקיעים במניות מקווים שהאינפלציה תחזור ליעד של 2% בלי לגלוש למיתון, אך ההיסטוריה מלמדת שהורדת האינפלציה תהיה כואבת. ריבית המשכנתאות בבריטניה מזנקת ומכבידה קשות על הלווים. תחזית אחת מדברת על אבטלה של 6.5% בארה"ב כדי שהאינפלציה תחזור ליעד. הריבית פוגעת ביציבות במדינות גוש האירו ובמיוחד באיטליה. גורמים חיצוניים צפויים להשפיע לרעה: מעבר הייצור מסין לארה"ב מייקר את המוצרים, תקציבי הביטחון והאקלים גדלים ללא הרף. ראשי הבנקים המרכזיים מצהירים על מחויבותם להשיג את יעדיהם. העלאת הריבית יכולה לצמצם את הצריכה די הצורך כדי להוריד את האינפלציה, מה שעלול להוביל למיתון כואב. אבל המחיר של הימנעות ממיתון לצד לחצים אינפלציוניים ארוכי טווח, מציג תרחיש שונה: הבנקים המרכזיים יעלו את הריבית עד שהאינפלציה תרד ל-4%-3% בשנה ויסכימו לחיות איתה. מדינות כזאת הוצעה בשנות ה-1980, אך אקונומיסט טוען שהשווקים כיום אינם מוכנים לקבל אותה. התשואה של אג"ח אמריקניות צמוד מדד מלמדת על ציפייה לאינפלציה ממוצעת של 2.1% בחמש השנים הקרובות ושל 2.3% בחמש השנים שלאחר מכן. לפיכך, עולם של אינפלציה גבוהה יותר יצריך מהפך חשיבתי בשווקים הפיננסיים – עם הרבה חוסר יציבות ופער ברור בין המשקיעים שירוויחו לבין אלה שיפסידו.