קרן המטבע הבינלאומית אוהבת לומר שלעולם איננה מפוצצת מו"מ. אם מדינה זקוקה לחילוץ, אין תאריך יעד: השיחות יכולות להימשך ככל הדרוש. רק מדינות מעטות רוצות לבחון את אמיתותה של ההבטחה הזאת. מצרים, לבנון ותוניסיה זקוקות נואשות לסיוע. מדינות אלו, בהן מתגוררים כשליש מתושבי מדינות ערב, כורעות תחת חובות המחסלים את יתרות המט"ח. הן מתקשות לייבא צרכים בסיסיים והמטבעות שלהן קורסים.
אקונומיסט מזכיר, כי לבנון כבר לא עמדה בשנת 2020 בפרעון חובותיה, ואילו האג"ח של מצרים ותוניסיה נסחרות בתשואה של אג"ח זבל. שלושתן ביקשו הלוואות מקרן המטבע, בתקווה להתגבר על הקשיים הפיננסיים ולהשיב את אמונם של המשקיעים הזרים. אבל לאחר שנים של שיחות עם הקרן, שלושתן תקועות. זה אומר הרבה על מצבן של מדינות ערב נטולות הנפט וגם על התוכניות של הקרן במזרח התיכון.
מצרים הגיעה בדצמבר שעבר להסכם עם הקרן בהיקף של 3 מיליארד דולר. מאז 2019 צנחו היתרות שלה מ-44 ל-35 מיליארד דולר, והחוב עלה מ-80% ל-93% תוצר. משקיעים זרים משכו מהמדינה אשתקד 22 מיליארד דולר. מאז תחילת 2022 פיחתה מצרים את הלירה שלוש פעמים והורידה במחצית את ערכה מול הדולר ל-30 לירות לדולר. גם לאחר ההסכם עם הקרן, הדולר נסחר בשוק השחור ביותר מ-30 לירות. האינפלציה הגיעה במאי לשיא של 33%, הרחק מעבר לריבית (18.25%).
הממשלה מתעקשת שהיא צריכה ליצור מאגר של מטבע חוץ לפני פיחות והעלאת ריבית נוספים. המשקיעים הזרים רוצים את ההפך: ריבית שלילית ולירה חזקה מדי יהפכו את ההשקעה במצרים להימור מסוכן מדי. התוצאה היא, שהמשק המצרי וקרן המטבע מושכים לכיוונים מנוגדים. בדיקת עמידתה של מצרים בתוכנית הסיוע, תנאי לשלבים הבאים שלה, אמורה הייתה להסתיים במרס אך טרם הושלמה.
תוניסיה, שהחוב שלה עולה על 80% תוצר, החלה את השיחות עם הקרן לפני שנה וחצי. היתרות ירדו בשלוש השנים האחרונות מ-9.8 ל-6.8 מיליארד דולר. לעיתים קרובות שורר מחסור במזון בסיסי, כמו אורז וסוכר; המלאים בבתי המרקחת אזלו. תוניסיה כנראה תצלח את 2023 בלא חדלות פרעון, אך תתקשה לפרוע בשנה הבאה חובות ב-2.6 מיליארד דולר. הנשיא הסמכותן שלה, קאיס סעיד, אומנם הסכים לפתוח מו"מ עם הקרן, אך אינו מוכן להגיע לעסקה עימה בטענה שמדובר ב"הכתבות זרות".
לבנון הגיעה להסכם ראשוני עם הקרן באפריל אשתקד. מאז 2019 היא שקעה לאחד המשברים הכלכליים החמורים ביותר בהיסטוריה המודרנית, התוצאה של מה שאקונומיסט מכנה "הונאת פונזי ארוכת שנים של הבנק המרכזי להעלות את שער הלירה". הבנקים מצויים בחדלות פרעון. הלירה איבדה 98% מן השווי. האינפלציה השנתית היא למעלה מ-100% מזה שלוש שנים. כתנאי ליישום ההסכם, הקרן ביקשה מלבנון ליישם כמה רפורמות צנועות: להכין תוכנית לארגון מחדש של הבנקים, לנסח מחדש את חוק סודיות הבנקים ולאחד את שערי החליפין; הממשלה גררה את רגליה למעלה משנה.
