לעזוב את הארץ בשעה זאת היא לאבד את החוויה של משמעות המאבק לסלק את חורשי הרע ולפעול למען מדינה וחברה טובים יותר.
ספרו, ואחר כך סרטו של יֶז'י קוּצ'ינסקי "להיות שם" being there מגולל את סיפורו של אדם מפגר, שאת כל ידיעותיו על העולם שאב מגינון ומן הטלוויזיה, מטפס אט אט במעמדו החברתי, ובסופו של דבר הופך ליועץ לנשיא ארה"ב. אכן אמריקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, שבה אדם פגוע שכלית, אם הוא מקבל את החשיפה הנכונה בכול נסיבות שהן, יכול להגיע לצמרת החיים הפוליטיים.
על אף שהתיאור הולם אי-אלה דמויות שמככבות בעולם הפוליטי שלנו, הכוונה אינה אליהם. אלא דווקא אל הנורמליים מאוד. בשעה שתנוכי אוזנינו המומים מהדי התופים, הצפירות והקריאות "דמוקרטיה", בשקט, בשקט כאילו כדי שלא להפריע למפגינים הרעשניים, נושרים לנו צעירות וצעירים לא מעטים מן הארץ ומן המערכה על עתיד המדינה.
ראש הממשלה יצחק רבין, בראיון טלוויזיוני ב-1976 ראה במהגרים החוצה "נפולת של נמושות". אני לא ראיתי במהגרים לארץ - עולים ולא במהגרים ממנה - יורדים. המונח שלקוח מ"עלייה לרגל" לבית מקדש בירושלים, מזמן מיצה את עצמו. יתרה מזאת גם באותם ימים, כאשר מהגרים מכאן נקראו "יורדים", ישראלים שהיגרו ונהיו מפורסמים היו גאוות המדינה. כמו למשל ארנון מילצ'ן, המפיק הישראלי ההוליוודי שכיכב באחרונה בחדשות במשפט נתניהו, כמו גם כוכבים אחרים ישראלים בהוליווד, או ספורטאים בנבחרות הטובות בעולם, תמיד הוזכרו ברוב פאר והדר כישראלים.
בוודאי שרוב רובם של הישראלים חיים בה מכיוון שנולדו בה או באו לכאן מרצונם ואולי אי-אלה מכורח נסיבות שמצאו כאן מקלט. זאת ארץ חופשית, והחופש לנוע הוא אחד מזכויות היסוד של חברה דמוקרטית פתוחה. הביטוי של רבין, רמטכ"ל בעבר, שאפשר וראה באזרחים מעין חיילים בעתודה, היה מאמרות הכנף הפחות מוצלחות שלו.
האנושות, תמיד, וביתר שאת בעתות מצוקה - כפליטים, נעה תמיד כמו היקום שבה היא נמצאת. ישראל, לטוב ולרע, היא חלק מן העולם ובימינו לנוכח ההתקדמות הטכנולוגית התנועה הבינארצית של האנשים גדלה מאוד. בתחומי האומנויות זה תמיד היה ככה. מוזיקאי גדול, תהא מולדתו אשר תהיה, בכול מקום היה והנו אזרח העולם.
השפעת הגירה בשל המצב בארץ
מאמר שפורסם במגזין ד'מרקר ב-2.3.2023 על-ידי פרופסור יצחק ששון ופרופסור אנסטסיה גורודזייסקי, שניהם סוציולוגים, אנתרופולגים ומומחים לדמוגרפיה, מוקדש לנושא של הגירת ישראלים מן המדינה. הם חולקים על נתונים שלפיהם בשלושת העשורים האחרונים ישראל אינה חריגה בהיקף ההגירה ממנה וכי דפוס זה לא ישתנה עקב החקיקה של רפורמה משפטית.
הם מסתמכים על מודל של הכלכלן אלברט הירשמן, שאם המחאה נגד החקיקה תיכשל, החלופה העיקרית תהיה עזיבה. כפי שקרה בהונגריה, מדינה אוטוריטרית אשר איבדה יותר מחצי מיליון מאזרחיה בעשור האחרון ובעיקר מקרב הציבור האקדמי היצרני. כיום כ-700,000 ישראלים מחזיקים בדרכונים של ארה"ב והאיחוד האירופי וכשני מיליון נוספים עשויים להיות זכאים לדרכון זר. לאמור עזיבה מיידית היא חלופה ממשית לרבים מהם. לדעת המחברים תהליך ההגירה כבר החל, אך אינו מזוהה באומדני ההגירה הרשמיים של הלשכה המרכזית לסטיסטיקה - הלמ"ס.
הלמ"ס, לדוגמה, מגדירה ישראלי כמהגר אם שהה בחו"ל 365 יום ברציפות. אלא, שאם רציפות זאת מופסקת על-ידי ביקורים בארץ של מי שיצא את הארץ כמה שנים, הוא לא נחשב למהגר. ואכן לאחר שלמ"ס שינה את שיטת האומדן, בדוח שפרסמה בשנת 2020 נמצא שמספר העוזבים בפועל בכל שנה גדול בעשרות אלפים מן האומדן הרשמי. מכאן, למשל, המספר האמיתי של ישראלים שנמצאים בחו"ל הוא לא שש מאות או שבע מאות אלף לפי האומדן הרשמי, אלא קרוב למיליון.
זה ועוד - אלפים ואולי עשרות אלפים ישראלים יוצאים לחו"ל לתקופות קצובות, במסגרת העבודה, שנקראות relocation, ומדובר באוכלסיה צעירה בעלת פרופיל אקדמי ומדעי גבוה. עד היום הרוב חזר לארץ, אך אם המצב בישראל יורע פוליטית, ההנחה היא שהם לא יחזרו לארץ.
סכנת ההגירה היא ממשית
המסקנה של שני החוקרים מחברי המאמר היא המלצה למקבלי ההחלטות להתייחס ברצינות לשיח הציבורי הגובר על הגירה מישראל שעליה נלמד רק כשיהיה מאוחר מדי. אם החקיקה הדרקונית תושלם, הם כותבים, ראשונים לעזוב לבלי-שוב יהיו עשרות ואף מאות אלפי הישראלים שעברו להתגורר בחו"ל בשנים האחרונות. הם כבר שילמו את מחיר ההגירה וניצבים כעת בפני דילמה: האם לשוב למדינה שמפנה להם עורף או להישאר במקומם החדש. בהמשך יצטרפו אליהם ישראלים נוספים, בעיקר הצעירים והמוכשרים שבהם, שכבר לא רואים את עתידם בישראל. המחקר מלמד כי תהליכי הגירה מאופיינים בתגובת שרשרת שיהיה קשה עד בלתי אפשרי לעצור אותה מרגע שהחלו. זה כבר קרה במדינות אחרות ובניגוד למיתוס, העם היהודי אינו שונה במאומה. זה יקרה גם אצלנו.
זה להערכתי תרחיש אמיתי, בשעה שהנתונים שמובאים על-ידי המומחים הדמוגרפיים, מגובים על מה שקורה כיום בשטח ואנשים מודעים לו. בבית שבו אני גר, שני ישראלים היגרו בשנה האחרונה לחו"ל. אחת מן הידידות של נכדתי עזבה לחו"ל. לדירה שעוברת נכדה אחרת -המשפחה שמתפנה, עוזבת לחו"ל. ידידה שלי סיפרה לי כי כמעט כל תלמידי כיתה א' שאיתם למדה - הגרו.
זה אומר שאכן אם המציאות הפוליטית תעבור מהפך יש לצפות לנשירה רצינית של חלקים גדולים של ציבור ישראלי שהוא הכוח היצרני הנושא בעול קיום המדינה- כלכלית, חברתית, תרבותית, מדעית וטכנולוגית. ואז לפי התרחיש האפוקליפטי יתחילו האילוצים מבחוץ, שאפשר והרשות הפלשתינית תתפרק, והפלשתינים יודיעו קבל עם ועולם שהם דורשים אזרחות וכיו"ב. וכל השאר כתוב יהיה בספר בעל כותרת לא מקורית בשם "שקיעתה ונפילתה של המדינה היהודית", אותה מדינה שהקמתה הייתה הנס שאין דומה לו בתולדות העמים, שאותה זוממים להרוס.
להיות כאן
עם המוחים נגד הקנוניה להפוך את ישראל למדינה רודנית מצויים רבבות ישראלים, אשר מפגינים בכול ארצות העולם החופשי כהזדהות מוחלטת עם המפגינים והמוחים בארץ שבהם הם רואים את שומרי החומה של המדינה שהיא מולדתם. זאת ללא ספק תחושה טובה של "ביחד". אלא שהיא חסרה את הטעם העיקרי של המאבק והוא להיות כאן being here.
גם כמי שחובב סוציולוגיה וגם כשורד שואה מצאתי בהוגה הגדול, מומחה לנפש, פרופסור ויקטור פרנקל, השראה רבה בראש וראשונה בספרו הידוע "אדם מחפש משמעות". פרנקל עבר את מדורי התופת הנאצית כמוני, אך בהיותו אדם מבוגר, בסוף שנות השלושים בחייו ורופא ופסיכיאטר, הוא השכיל להתבונן בנעשה ובבני אדם בעין בוחנת. בתורתו של פרנקל הלוגותרפיה, המשמעות היא לא דבר שניתן אלא שמצוי. לדעתו אפשר לקחת מן האדם הכול, מלבד החרות. לכן מוטל על האדם למצוא משמעות לחייו שהדרך שבה הוא מוצא את גורלו ומתמודד עם בעיותיו מאפשרת משמעות כזאת.
עצם בואי לארץ, בשלהי 1945, ולא למקום אחר, תכליתה היה לחוש שיש משמעות לחיי ואני עושה משהו. מניח לבנה, נוטע עץ, שותל פרח, מעלה בכתובים, משמיע קולות, מקרין מראות. וכאשר אני מתבונן מראש ההר של גילי בדרך שאותה אני ושכמוני, עשינו - אותם נופים, מגורדי השחקים, דרכי המלך והמחלפים למטה, ועד הפסיפס המרהיב של הערים והכפרים, הבוסתנים, החורש והמדבר המנוקד, ממטולה ועד אילת, אני חש באיזו מניית בכורה שיש לי. אני מסופק אם הייתי מרגיש ככה בכול מקום בעולם החופשי. יש שם כל התנאים החומריים והשפע שהאדם יכול לבקש, אף שלא הכל נהנים מהם. אבל אין הקשר המיוחד הזה שאומר לך "יש לי חלק בזה".
לא ניתן שתודעה זאת, תילקח מאיתנו על-ידי חבורת "פוליטיקאים שודדים". "הברונים השודדים" גם תרמו לחברה האמריקנית, ואילו אלה, מרוששים אותנו, רומסים את כל ערכינו והורסים את היסודות. נגדם עלינו להילחם בכול האמצעים שהדמוקרטיה מאפשרת - כאן ולא בחוץ. ואם יהיה צורך בנסיבות קיומיות למדינה היהודית דמוקרטית, נעשו מה שעשו "ההגנה" אצ"ל ולח"י במאבק על חרותנו. אם הקהילה היהודית וכוחות החופש בעולם, מדינות וציבורים, יסייעו לנו, בכול דרך שהיא, נהיה אסירי תודה. אך המשימה היא שלנו ואם נדבק בה ונהיה כאן - ננצח.