אודה, שאני קורא בלב קרוע את פרשת השבוע שלנו, פרשת "ואתחנן". כל אדם מאתנו יכול לעשות בשגגה מעשה שאין לעשותו. כואב לי לקרוא, שמשה נענש בחומרה רבה על מעשה, שנעשה בשוגג ולא היה במעשהו זדון לב. גם לאחר שעשה את המעשה, הוא חזר ושנה בהבעת צערו. למרות כל תחנוניו לא נסלח למשה, מנהיגו וגואלו של עם ישראל מחיי עבדות והעברתו לחיי חרות. העונש הוצא לפועל, וחבל שכך.
המישוריות החינוכית קוראת לנו לפתוח את הלבבות לכתובתו של כל אדם שמעד, במיוחד שהוא מכיר במעידתו ומביע את צערו על המעידה. הלב חייב להיות פתוח לתחנוני הבקשה לסליחה ומחילה. צר לי, שהמחילה לא הוענקה למשה.
מישוריות החיים החינוכית תובעת מאתנו להפעיל סליחה ומחילה כלפי כל אדם שמעד. צר לי, שהמערכת האלוקית בכל גדולתה החינוכית לא פעלה בצורה ההולמת והראויה כלפי משה, שלא נסלח לו למרות תחנוניו, שבאו לידי ביטוי בפרשת "ואתחנן", תחנונים שלוו בשלל ביטויי צער וחרטה על המעידה. כואב לקרוא על העונש, שהוטל על האדם, שעמס על כתפיו את עול המנהיגות של העם ביציאתו מעבדות מצרים וניווט אותו דרך אימת המדבר אל הארץ הנכספת.
שמה של הפרשה "ואתחנן" ושמה של השבת, בה נקראת פרשת השבוע - "שבת נחמו". השם "ואתחנן" נלקח מפסוק הפתיחה של הפרשה בפרק ג' בספר דברים. השם "שבת נחמו" נלקח מפסוק הפתיחה של ההפטרה בפרק מ' בספר ישעיהו.
כל מהלך טבעי המוכר לנו בחיי היום-יום מצביע על כך, שקודם מעלים בתחנונים משאלות חיים להביאן לידי פתרון, והנחמה באה רק לאחר מכן.
קודם בא התחנון, לאחר מכן באה הנחמה. לשם מימוש ההנחה הזו, אטול דוגמה כואבת מההיסטוריה היהודית. רבן בן יוחנן בן זכאי מעצים את
תחנוניו קורעי הלב בפני שלטונות רומא, כדי שיאפשרו לו לצאת מתחומי הריבונות היהודית הנתונה במצור לעבר יבנה, עיירה קטנה בדרום הארץ. רבן יוחנן בן זכאי רואה בחורבנה של ירושלים. אבל אחרי
התחנונים לצאת ממנה, הוא זוכה לראות בנחמה של היצירה הגדולה שקרמה עור וגידים בהקמת המרכז הרוחני ביבנה, שתרם רבות לשמירת גחלת ישראל מפני אימת המבקשים להכחידה ולהשמידה.
דוגמה נוספת אני נוטל מהדרשה שנשא אבי, ראובן קלינסקי, זכרונו לברכה, ביום בר המצווה שלי: אבי הציג את תחנוני משה בפרשת "ואתחנן" לזכות לראות את ארץ ישראל, לה הוא נכסף, כתחנוני עם ישראל באלפיים שנות גלות לזכות בנחמה, לזכות לראות ולחיות בארץ הנכספת.
לצערנו, אמר אבי, אחרי התחנונים של משה לא באה נחמה למשה.
אבל אנחנו בני הדור, שכן זכה למימוש הנחמה אחרי תחנונים של אלפיים שנות גלות. לאור חילוקי הדעות, שפקדו את ארצנו את מדינתנו בת השנה ביקש אבי בדרשה:
אנחנו בני הדור שלנגד עינינו תחנוני אלפיים שנות גלות זוכים לְשַׁבָּת נחמה לאומית לְשַׁבָּת נחמה של עצמאות לאומית. חובה עלינו לא לתת לחילוקי הדעות בינינו לפגוע במימוש הנחמה - אסור לנו לפגוע במימושה של הברכה, שקרמה עור וגידים בדמותה של מדינת ישראל... לא לתת לחילוקי הדעות בינינו לעלות על גבעות והרים של שנאה ואיבה, אלא לדון בהן מתוך כבוד איש לרעהו.
למרות שעברו יותר משבעים שנה מאז אמר אבי את הדרשה הזו, היא חייבת ביתר שאת להיאמר גם היום. ואסיים בקריאה של אבי בדרשה שלו, קריאה של הנביא ישעיהו בפרק מ' - "עַל הַר גָּבֹהַּ עָלִי-לָךְ מְבַשֶׁרֶת צִיּוֹן הָרִימִי בַּכֹּחַ קוֹלֵךְ מְבַשֶּׁרֶת יְרוּשָׁלַיִם" ותבשרי את בשורות ישעיהו הנביא על החוטר שיצא מגזע ישי והנצר שמשריו יפרה, חטר שהצדק הוא תמיד יהיה אזור למתניו, ותחת הנהגתו יגור זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ, ואותו חוטר יהיה "לְנֵס עַמִּים, אֵלָיו גּוֹיִים יִדְרְשׁוּ..."
בסיימי את כתיבת המאמר נשמע ברדיו, שראש הממשלה יהיה זקוק לניתוח בלבבו. איחולי, שהניתוח יעבור בהצלחה, ומאחל לו בריאות ושישוב מהר לאיתנו.
