כאשר הקנצלר אולף שולף הכריז על "נקודת מפנה היסטורית" לאחר הפלישה הרוסית לאוקראינה, הוא טלטל את אירופה. הבטחתו להשקעות ניכרות בביטחון, אם כי טרם קוימה במלואה, הייתה שינוי עצום. הרבה פחות תשומת לב ניתנת לשינוי לא פחות חשוב המתחולל בצרפת, סבור אקונומיסט.
"נקודת המפנה ההיסטורית" נוסח צרפת היא כפולה. האחת היא חברותה של אוקראינה בנאט"ו, והשנייה – הרחבת גבולות האיחוד האירופי בכיוון דרום-מזרח. בעבר הביעה צרפת ספקנות לגבי קבלת חברות חדשות לשני הגופים; כעת היא הפכה בשקט לתומכת. השינוי הורגש לקראת פסגת נאט"ו בווילנה החודש, כאשר הנשיא עמנואל מקרון הודיע על תמיכתו במסלול מהיר לקבלת אוקראינה לנאט"ו לאחר המלחמה. בכך התייצבה פריז לא רק מול ברלין אלא גם מול וושינגטון, ומקרון שינה ב-180 מעלות את עמדתו ארבע שנים לאחר שאמר שנאט"ו מצויה ב"מוות מוחי".
השינוי בנוגע לאיחוד האירופי פחות גלוי לעין. החלטה האם לפתוח בשיחות לצירוף אוקראינה ומולדובה צפויה רק בחודש דצמבר, אך השיחות כבר מתקיימות משום שקבלתן תחייב שינויים סבוכים בכללי הארגון הפנימי של האיחוד. באופן מסורתי חששה צרפת מהרחבת האיחוד והעדיפה את העמקת הקשרים בין החברות הנוכחיות; בשנת 2019 היא הטילה וטו על שיחות הצטרפות עם אלבניה וצפון מקדוניה.
המלחמה באוקראינה שינתה את עמדתו של מקרון. אשתקד עמלו הדיפלומטים שלו כדי להבטיח שאוקראינה תקבל מעמד של מועמדת, פריז הסירה את הווטו מעל אלבניה וצפון מקדוניה, ובסוף מאי הכריז מקרון שהשאלה איננה האם אלא איך להרחיב את האיחוד. משקיפים רבים עודם ספקנים, ומציינים למשל שצרפת יכלה לתמוך בצירוף אוקראינה לנאט"ו משום שידעה שארה"ב תלחץ על הבלמים. מקרון רצה לזכות באהדה במרכז אירופה ובמזרחה לאחר שאשתקד טעה קשות בהערכת כוונותיו של ולדימיר פוטין.
אולם, אומר אקונומיסט, יש סימנים לכך שמדובר בהערכה מחדש אמיתית במישור הגיאו-פוליטי. מקרון, פרו-אירופי עד עמקי נשמתו, עוסק מזה זמן רב במה שהוא מכנה "ריבונות אירופית": יכולתה של היבשת לקבוע את עתידה אל מול היריבויות בין מעצמות העל. סוגיה זו מקבלת משנה תוקף הן בשל שאיפות ההתפשטות של רוסיה והן בשל קדנציה שנייה אפשרית של דונלד טראמפ הבדלן.
צרפת הגיעה למסקנה, ששוב אין היא יכולה להשלים עם קיומם של שטחים אפורים בין האיחוד לבין רוסיה. אם מדינות הקצה לא יצטרפו לאיחוד או לנאט"ו, הן יהיו נתונים לאיומיהן של מעצמות סמכותניות. שר החוץ, לורן בּוּנֶה, אומר שההתרחבות האחרונה של שני הגופים הייתה כאשר נדמה היה שהדמוקרטיה הליברלית מתפשטת והופכת למודל המוביל. כעת ברור שלא זה המצב, ולכן יש לנוע בהתאם למבנה הגיאו-פוליטי. התרחבות הפכה לכלי להשגת הריבונות האירופית והיא איננה תחליף להעמקת הקשרים באיחוד.
כל זה אינו אומר שההתרחבות תתרחש בקרוב, מדגיש אקונומיסט. השיחות בין האיחוד האירופי לבין ארבע מדינות בבלקן מתנהלות באיטיות; עם מונטנגרו הן החלו לפני עשר שנים. קבלת אוקראינה תהיה סבוכה, ארוכה ובעייתית. אבל כעת ההתרחבות היא במפורש יעד צרפתי מרכזי – ולכך תהיה השפעה עצומה על דמותה העתידית של היבשת.
