מה אומר ומה אדבר, ימים לא קלים עוברים עלינו בחצי השנה האחרונה, ובימים כאלה אני תמיד נזכרת במה שאמרה לי אמי הורתי ז"ל, חנה סיאני לבית שרעבי: "שמחה'לה, שאלוהים ישמור עלייך מכל רע, אבל אפילו בימים קשים, שאולי תעברי בחייך כשתהיי גדולה תזכרי, שהיושב במרומים לא נותן רק את הטוב לבד ורק את הרע לבד, הוא תמיד מערבב את זה בזה ותפקידנו בחיים, להשתדל ליטול מתוק מעז. ואכן, לא תאמינו, אבל אני רואה הרבה מתוק בתוך בלילת העז המתרחשת למול עינינו בתקופה האחרונה.

מצאתי את המתוק בהפגנות

ראשית, נהניתי לראות כ ל כ ך הרבה דגלים של מדינת ישראל מונפים בגאווה כאומרים: "אנחנו כאן כדי להישאר"! ומי הם נושאי הדגלים? כל עמך ישראל, מזה ומזה, כולם נושאים דגלים כחול-לבן בכל הגדלים. יש הכורכים אותם סביב לגופם, יש הקושרים את הקצוות לצווארם וכל הדגל "נשפך" על גבם כאדרת מלכות ויש הנושאים את הדגל הגדול כשהוא תקוע בחגורתם. אבל, הכי הכי אני שמחה על הברכה שהביאו איתם "אנשי הדגלים" לירושלים. פתאום אני רואה מאות ואלפי אנשים, גדולים כקטנים, מכל הצבעים והעדות, מציפים את רחובות ירושלים, שאליה לא העזו להגיע כי חלקם אמרו: "ירושלים מתחרדת, בטח נורא להסתובב שם ליד כל הפינגווינים האלה. ובערב, בכלל אין היכן לבלות פה..." ועוד כהנה וכהנה דיברו "בגנות" עיר הבירה שלנו. והנה, כשפסעו ברחובות ירושלים אמרו זה לזה: "אם אנחנו כבר פה, אז נראה לפחות מה יש לעיר הזאת להציע, חוץ ממזג האוויר הנפלא שלה", והחלו לבקר באתריה ונפקחו עיניהם לרווחה! נדמו הם בעיניי לאותם מרגלים שנשלחו לרגל את הארץ על-ידי יהושע בן נון. כן הפעם, נשלחו הם על-ידי ראשי ההפגנות לעלות ירושליימה ובהזדמנות זו לתור את העיר וגילו, אוצר של עיר!

מוזאונים עליך ישראל

"וו'אוו', איזה מוזיונים משגעים יש בירושלים: מוזאון ישראל, כמובן, ובו תערוכות מאלפות ופעילויות בספרייה לילדים; מוזאון ארצות המקרא, השכן; מוזאון לאמנות איסלאמית, המלווה באוכל עסלי ערבי; מוזאון תיאודור הרצל - חוזה המדינה ואולי יבקרו את קברו המוצב על ההר. יד ושם - המוסד להנצחת השואה, המוזאון שיזכיר לכמה מהם, אולי שכחו, מאיפה הגיעו לארץ וכמה טוב שיש לנו את הארץ הזאת, ואפילו קטנה היא ארץ ישראל; מוזאון המדע ע"ש בלומפילד עם נפלאותיו החדשניות, שהילדים יעופו על ממצאיו ממש; יש גם את מוזאון הטבע במושבה הגרמנית, שלעיתים מתנדביה, בין שאר פעילויותיהם המבורכות, מגדלים ירקות ופירות ומוכרים אותם במחיר עממי למבקרים. הם גם יוכלו לבקר במוזאון מגדל דוד, שבימים אלה הודיעו שמוצגת שם תערוכה חדשה, וממנו ישקיפו על הנוף המשגע ויבקרו, בין הפגנה להפגנה במוזאון ידידי ישראל. תתפלאו, אבל יש לנו גם כאלה הבאים אלינו מחו"ל ואוהבים אותנו, למרות כל מה שמספרים להם אלה שוויתרו עלינו; ומוזאון על התפר; ומוזאון גוש-קטיף, כן, יש מוזאון כזה הסמוך לשוק "מחנה יהודה" שלנו, שהוא שוק מארץ השווקים. בלילה, הוא משנה את פניו, מתמלא באורות ומקבל אורחים מכל הארץ ומהעולם! יש שם מוזיקה, מסעדות קטנות וגדולות של מאכלי גן עדן, ריקודים, צעירים מפזזים ומה לא. אל תאמינו לי, תלכו ותראו! יש את מרכז מורשת בגין, שם יש ערבי הרצאות ואירועים מעניינים, ומוזאון יהדות איטליה ולידו מוזאון המוזיקה. לקראת ערב, ישבו המפגינים בכיף ברחבה, יזמינו משקה וארוחה טובה ממסעדת "פיקולינו", המסעדה הכי הכי בכיכר, וישמעו מוזיקה נהדרת המנוגנת על-ידי נגנים צעירים, והכול תחת כיפת השמיים והאוויר הצלול כיין... ומה יחסר להם לאושר? נאדה! יש גם את מוזאון בנק ישראל, ששם יספרו להם על הבנק ופעילויותיו, ובין השאר יכניסו אותם לחדר המחשבים, ששם משחקים בבורסה העולמית..., כל כך מרתק... ובסוף הסיור בבניין היפה והמעניין הזה, יתנו להם במתנה חתיכות של שטר בשקית קטנה, שיצטרכו להדביק אותן כמו בתצרף, עד שיתגלה לפניהם השטר כולו. אם יצליחו במשימה, יקבלו שטר חדש כזה במתנה מבנק ישראל! זו משימה רק לבעלי סבלנות של ברזל וים של זמן; (תסלחו לי שאני אומרת, אבל אני לא מאמינה שמישהו מכם יצליח לחבר את החתיכות הקטנות הללו, כי אם מישהו בכל זאת יצליח בכך, שיצלם את השטר המודבק, ישלח אליי את התצלום לכתובת האימייל שלי: simharich@gmail.com, ויזכה גם ממני למתנה). יש גם את מוזאון אסירי המחתרת וסיפורי הגבורה שלהם; גבעת התחמושת, שם יראו את המנהרות, משם נלחמו חיילינו האמיצים ויכלו לאויבינו; מוזאון חצר הישוב הישן ברובע היהודי, שהוא מוזאון קטן ומקסים, שמתקיימים בו ערבי תרבות לסופרים ומשוררים בנושאים שונים, וגם לילדים יש פעילויות מעניינות. בסביבתו יבקרו גם בקארדו... ועוד.

הכול חינם!

לשמחתי, המבקרים הקרואים מכל קצוות הארץ, יגלו גם את כל המקומות החינמיים בירושלים, מלבד הכותל המערבי, שמעולם לא ביקרו בו וחשבו שהוא רק עבור הדתיים. הפעם יאמרו: "נו טוב, אם אנחנו כבר בירושלים, אז בואו נרד לכותל ונתקע פתק בין חריצי אבניו, מה יש לנו להפסיד"?, ואם הם כבר בכותל, שילכו לסיור מתחת לכותל ויגלו שם דברים נפלאים. אחר כך יפסעו בוויה דולורוזה, בגן וואהל לוורדים ובגן בוני החומה, בה רחבת תצפית יפהפייה לרגלי החומה. יבקרו בבית כנסת "החורבה", יעברו דרך שער יפו ואחר כך, יבקרו בטחנת הרוח של מונטיפיורי; במשכנות שאננים; בגן הפעמון; ויפנו לפארק עמק הצבאים; לבית הנסן - שיש בו מרכז לעיצוב, מדיה טכנולוגיה; פארק גילה ופארק טדי.

היו זמנים - ויש זמנים

אוסיף גם את הסינמטק ירושלים, שהיה עמוס בצעירים, בפסטיבל הסרטים שהיה שם. מיד רואים שהם לא ירושלמים. הופיעו פה ושם גברים עם חולצות גופיה, שערם ארוך עם זקנים, זו האופנה עכשיו המצילה אותם מגילוח פניהם בכל בוקר. הם והאחרים היו מאירי פנים ומחייכים, שותים בירה מדברים בקול, צוחקים ואוכלים פופ קורן, כמו ילדים. אהבתי אותם, חופשיים כמו צפרירים. כמה מן הנשים הצעירות היו לבושות בחולצות דמויות חזיות כשעל פני כל גופן, פזורות ביד רחבה, כתובות קעקע... אימא'לה, מה, לא כואב להן? מכנסיהן קצרים קצרים, עד שכמעט רואים להן את "הסלון", או מכנסי ג'ינס קרועים, המגלים יותר מטפח. אומרים שזו האופנה עכשיו והם עולים הון כסף! הגברים הירושלמים, הצעירים והצעירים פחות, היו מביטים בהן בעיניים גלויות כאומרים: "אם הן לא מתביישות להופיע כך, מדוע שנתבייש אנו להביט בהן ללא בושה". ושאר צעירים וצעירות יפים היו שם, תוצרת חוץ ירושלמית, שנהנו מהסרטים שהוצגו ומהאווירה הכללית והכירו צעירים מקומיים ואף החליפו רשמים. ובערב, לא חסר מקומות בילוי לצעירים ולמבוגרים גם יחד. למשל: תיאטרון ירושלים, בו יש הופעות נפלאות, הן של הצגות, מוזיקה - החל מתזמורות: הפילהרמונית, המארחת את טובי הנגנים והמנצחים בעולם; התזמורת הסימפונית; התזמורת הקאמרית על כל גווניה; הצגות שונות, מופעי מחול, החל מריקודים מודרניים וכלה באלה המופיעים אצלנו מחו"ל ועוד. בארים הנפתחים לעת ערב ומסעדות לאוהבי הבילויים בלילה. בקיצור, עיר תוססת אבל צנועה ולא מוחצנת.

חתן כלה?

עוד דבר טוב שמעתי מאנשים המשתתפים בהפגנות מכאן ומכאן: נשים וגברים שלא מצאו בני זוג, צעירים ומבוגרים כאחד, בגלל סיבות שונות, נפגשים עם בני/בנות זוג מערים שונות בארץ. הם מכירים זה את זו, מחליפים מחשבות ורעיונות, ישנים באוהלים, מדברים לאור ירח, אוכלים ביחד ואולי עושים אהבה, מחזיקים ידיים, מביטים זה בעיני זו בהכרת תודה על שנפגשו בזכות ההפגנה. הם מנקים יחדיו את השטח לפני שהם עוזבים את המקום וצועדים יחדיו עם דגל ביד במעלה ההר לירושלים, לאור החמה המבצבצת בשמים..., מה יותר מתוק ורומנטי מזה? אפרופו, כשמדובר על ניקיון השטח, הממונה שהיה לי בעבודה שלח לנו (בוו'טצאפ המשותף של גמלאי האגף שלנו), תמונה של קרחת יער וכתב: "צריך לראות איך השאירו נקי את היער כדי להבין, איזה אנשים מלח הארץ צועדים". אז עניתי לו: "אז אני מבינה שאנו אנשי פלפל הארץ, שלא צועדים. זו כוונתך"? והוא ענה: "התכוונתי רק להיבט החינוכי". סיימתי ועניתי לו: "לכך גם אני התכוונתי".

בכוח היחד

נחזור למשפחות שנפגשו בנסיבות אלו. יש הורים וילדיהם הרכים, הנושאים את דגלי ישראל וצועקים: "דמוקרטיה", שאפילו לא יודעים על מה יצא הקצף אבל נעים להיות שייכים לקבוצת אנשים גדולה, להיות ביחד, להעסיק את הילדים בחופש הגדול ולעשות עמם קמפינג ססגוני ובלי כסף, כי כסף תודה לאל יש פה בשפע, גם אוכל ושינה באוהלים נוחים..., איזה כיף! מכירים אנשים חדשים, יש לילדים תעסוקה עם ילדים אחרים שהגיעו עם הוריהם להפגנה מערים שונות, בקיצור, חופש גדול ונפלא לכל המשפחה, עם המון חוויות שלא חוו בעבר! הלוואי ויהיו הפגנות בכל חופש גדול, וכך לא יצטרכו "לשבור את הראש" מה לעשות עם הילדים וכיצד להעסיקם. לאנשים אחרים משמעות ההפגנה היא, לברוח מהבדידות שלה הורגלו. פתאום נפתח להם חלון שמתוכו נכנס אור. יש להם כבר מה לעשות, מלבד הישיבה מול הטלוויזיה שעות ארוכות ביום, לבלות בבתי קפה, עם או בלי חברים, לחכות בתור בדואר או בקופת חולים. והנה, באה ההפגנה ומכניסה דם חדש לוורידי חייהם. פה הם יכירו אנשים חדשים ומעניינים מכל קצות הארץ ומחו"ל... נו, ומה מתוק מזה?

"ושבה עטרה ליושנה"

גם אותם "גדולים", שהיו פעם מפקדים, מנהלים שחלשו על חברות ידועות, שהיו ראשי מדינה, שופטים נציבים במשטרה וכיו"ב, מקבלים את פני ההפגנות בשמחה. הם, שהיו עסוקים יום ולילה, שהטלפונים לא פסקו מלצלצל עד שהצלצולים יצרו סדקים בתקרה. בזמנו, הם נזכרים, כולם שיחרו לפתחם, ביקשו עצתם הטובה, צייתו לפקודתם..., ופתאום, ביום בהיר אחד סיימו את עבודתם ויצאו לגמלאות! פתאום בבת אחת, הפסיקו הטלפונים לצלצל, אנשים כבר לא מבקשים עצתם ואין משתפים אותם בשום דבר! בבוקר הם מסתכלים במראה ומה הם רואים? אנשים זקנים, עתירי קמטים, קרחים ששערם הלבין, שפה כואב להם ושם כואב להם... וביום אחד הפכו ממנהיגי העם לאנשים מן הישוב. זה מצב נורא עבורם. לעיתים הם "מקוששים" התנדבות או מוצאים עבודה קצרת מועד, כדי להעביר את הזמן, שנהיה ארוך כמו מסטיק לעוס... ופתאום, הישועה הגיעה! ההפגנה! והם נקראים לשולחן עם אנשים הדומים להם, המתקשטים בתפארת עברם (הראויה לשבח בזכות מעשיהם). בין אם מסכימים הם למה שנאמר ובין אם לאו, בסתר לבם הם יודעים, שהאנשים שנבחרו לכנסת נבחרו דווקא משום השלטון הדמוקרטי שיש במדינה היחידה במזרח התיכון, וזו מדינתנו, ושמחים שעכשיו הטלפונים התחילו לצלצל. תחילה בזרזיפים קטנים, ואחר כך, לאט-לאט שואלים לעצתם, מחתימים אותם על מסמך זה או אחר, והלב נפתח, החזה מתרומם בגאווה, הכסף זורם מפה ומשם ואף מעבר לים... והם חושבים בינם לבינם, "הנה, שוב זקוקים לי ואני נמצא בשנית בראש הפירמידה! עיתונאים שואלים לדעתי, מצלמים אותי וכותבים את מה שאמרתי בראיון ואני הולך עם זרם האנשים וצועק במגאפון: 'דמוקרטיה' ואף נושא נאום...', עיניים נישאות אליי בהערצה כבעבר. אני שוב מישהו, וטוב שלא נשכחתי מלב. אפילו אשתי מרוצה, כי כבר איני מתלונן ויושב לה על הראש בבית ומתערב לה בתכולת הסירים במטבח ובפעילותה היומיומית, והשמחה שבה למעוני. איזו הקלה. חס וחלילה שעניין זה ידעך וגם אם תהיה פשרה, אז צריך לחשוב מהר על נושא אחר שצריכים לעשות בגינו הפגנות. אולי נציע לתת לפלשתינים את כל השטחים שכבשנו מהם וגם ניתן להם את הגולן - העיניים של המדינה? מספיק לנו השטח שיש לנו, והכסף, כאמור, מגיע אלינו בגלים גבוהים מה"יורדים" ומהמתעשרים על חשבון לימודיהם במדינה, שעכשיו מפנים לה עורף ובכלל, חייבים להשאיר את ההפגנות על אש קטנה, שלא תכבינה לעולם! נתמוך גם בעולים הלא לגאליים המציפים את דרום תל אביב, שבגללם חייהם של אזרחי המדינה שם אינם חיים. שיתגברו! והלא כתוב בתורה באיזשהו מקום: ואהבת לרעך כמוך, וגם כתוב, שצריכים לכבד את הגר ולא חלילה לסלק אותו מפה. מסכן, לאן ילך? אנו צריכים גם לחשוב על כך, שלא נגיע אף פעם לשלטון, כי חלילה נתחיל לריב בינינו לבין עצמנו על מעמדנו בכנסת ומה יהיה תפקידנו שם ואז, כל השמחה תיכרת מעמנו, ושוב חלילה, הטלפונים יחזרו להיות דוממים ואסור שזה יקרה!

יחד שבטי ישראל

מה אומר לכם רעיי, כאמור, אני משתדלת ליטול מתוק מעז ולעיתים די קרובות אף מצליחה. כמו לדוגמה היום: חבר שלח לי תמונה בוו'טצאפ, של אנשים היורדים עם דגלי ישראל במדרגות הנעות, ומנגד, אנשים העולים במדרגות הנעות, גם הם נושאים את דגלי ישראל. כל אחד ממשתתפי ההפגנה, אוהב את מדינת ישראל וחרד לגורלה, אך בדרך אחרת. מה שמחתי לראות שכמה מן המפגינים, מכאן ומכאן, הושיטו ידיהם לאחיהם מהעבר השני של המדרגות הנעות, כאילו סימנו אחד לשני, שלמרות חילוקי הדעות, אחים אנו ולבסוף נגיע למצב של "שולם שולם לעולם - ברוגז ברוגז אף פעם!" אינשאללה!