פרשת השבוע פרשת "רְאֵה", הפרוסה על פני הפרקים בספר דברים מפרק י"א פסוק י"א עד פרק ט"ז פסוק י"ז מתקשרת עם "ההפטרה השבוע", הפרוסה על פני ספר ישעיהו מפרק נ"ד פסוק י' ונמשכת עד פרק נ"ה פסוק י"א. הפטרת השבוע, "פרשת "רְאֵה" זכתה להתקשר להפטרה שזכתה לשם "סֹֹעֲרָה עֲנִיָּה" ככתוב בישעיהו פרק נ"ד פסוק י"א: "עֲנִיָּה סֹעֲרָה לֹא נֻחֲמָה".
הפטרת השבוע היא ההפטרה השלישית משבע הפטרות הנחמה, אותן אנחנו קוראים אחר תשעה באב. להפטרה "עֲנִיָּה סֹעֲרָה" בישעיהו נ"ד קדמו הפטרת "נַחֲמוּ" מישעיהו פרק מ' ובהפטרה מישעיהו פרק מ"ט.
התלהבתי מהרעיון בהפטרת השבוע, המנוסח בישעיהו פרק נ"ד בפסוק י"ג:
"וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה' וְרַב שָׁלוֹם בָּנַיִךְ". כינון מציאות אידאית של שלום מותנה בעבודה ובהשקעה תמידית יום-יומית במישוריות החברתית תוך העמדת המטרה - לכונן חברה עליה ייאמר ככתוב בפסוק הבא, פסוק י"ד:
"בִּצְדָקָה תִּכּוֹנִי וְתִתְרַחֲקִי מֵעֹשֶׁק".
השלום הוא ערך חיים חשוב ועלינו לפעול ללא לאות למען מימושו -
"וְרַב שָׁלוֹם עַל בָּנַיִךְ". התלמוד מלמד אותנו בכריתות כ"ח בהתייחסו לפסוק י"ג - " אל תדרשו בָּנַיִךְ ככתוב בפסוק, אלא תדרשו בּוֹנַיִךְ. השלום דורש עמל ויזע, השלום דורש עבודה קשה כדי לבנותו ולהביאו לכלל שלמות". אודה, שהציטוט מהתלמוד ריגש אותי.
התלמוד מורה לנו, שהשלום יושג לא על-ידי תרומה שמימית אלוהית, אלא הוא מותנה אך ורק בפעולות ובמעשים שלנו, כשבמארג האנושי שלנו אנחנו מקפידים לשלב את המאבק לכינון חברה, שאין בה עושק, וזאת עם החתירה לפריסת קורת גג לבניין החברתי של חיינו עם שפע יריעות גג רחבות של שלום.
עד כמה הכמיהה לשלום הוא ערך עליון בארון הספרים היהודי, אנחנו לומדים גם מהכתוב במדרש "במדבר רבה" האומר: "גדול השלום, שאפילו בשעת מלחמה צריכין שלום". למדרש הזה מוסיף במאה ה-12 רבי אברהם אבן עזרא - "החכמה היא לנשמה, המאכל הוא לגוף, והחכמה העדיפה לנשמה היא חכמה, שמביאה עמה את השלום." הכמיהה לשלום משתבצת כנדבך בסיסי ומשמעותי בערך העליון של היהדות - ערך קדושת החיים, אותו נמצא במספר רב של פרשות שבוע נוספות כדוגמת פרשת "קדושים".
אני נצמד לרעיון, שמאד מצא חן בעיני בפרשת השבוע שלפנינו. ב"דברים" פרק י"א פסוק כ"ו אני קורא "רְאֵה אָנֹכִי נוֹתֵן לָכֶם אֶת הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה" חיינו מעורבים בבחירות טובות ובבחירות העלולות להיות לנו לרועץ . הפרשה צועקת לעברנו -
אנא, בחרו בטוב ורק בטוב - בחרו בנתינה למען החברה "וְהֵבֵאתֶם ...מַעֲשְׁרוֹתֵיכֶם... אֶת תְּרוּמַת יָדְכֶם...וְכָל מִבְחַר נִדְרֵיכֶם..." (פרק י"ב, פסוקים ו'-י"ב) . נתינה משמעותית למען החברה אנחנו פוגשים בפרק י"ד פסוק כ"ב: "עָשֹר תַּעֲשֵׁר אֶת כָּל תְּבוּאַת זַרְעֲךָ הַיּוֹצֵא הַשָּׁדֶה שָׁנָה בְּשָׁנָה"
אנחנו חייבים לתת מפרי עמלנו מתוצרת יבולי השדה גם למען הכלל.
אי אפשר שלא להתרגש מחוק מיוחד, שניתן לו מקום נרחב ומכובד בפרשת "ראה" - חוק השמיטה. חוק שיש בו שילוב של שמירה על טיוב הקרקע על-ידי מתן מנוחה לקרקע למשך שנה. מאות רבות של שנים לפני הממצאים המדעיים על מחזור הזרעים, מופיע לפנינו בתנ"ך חוק של מתן מנוחה לאדמה כדי שהיא תמשיך להיטיב עם מעבדיה, שיזכו ליבול נאה. שנת השמיטה היא לא רק הוראה על שמירת טיוב הנכס הקיומי, הקרקע, אלא היא בראש ובראשונה חוק המעוגן בכמיהה
לבסס חברה עם תודעה סוציאלית של עזרה לחלש ולחסר האמצעים - זו שנה בה שומטים את החובות, שהם בעיקר נטל קיומי כבד על השוליים החברתיים - "כָּל-בַּעַל מַשֶּׁה יָדוֹ אֲשֶׁר יַשֶּׁה בְּרֵעֵהוּ
לֹא-יִגֹּשׁ בְּרֵעֵהוּ וְאֶת-אַחִיו, כִּי קָרָא שְׁמִיטָה... ." העיקרון כובש הלב של שמיטת כספים משתלב עם החובה לחלק לעניים את הפרי, שגדל פרא בשנת השמיטה. החתירה לחברה, שיש בה תודעה סוציאלית ורגישות רבה לצרכי כל אדם ואדם בחברה שלנו, שחסר לו לשם קיום יום יומי, היא למעשה מלווה את כל הפרשה שלנו.
אני מבקש לסיים את חלקו השני של המאמר במשאלה, שאותה רגישות לחלש המנחה את פרשת השבוע שלנו, תנחה את ממשלת ישראל. יש לי משאלה שממשלת ישראל תתייחס לנושא כאוב, שרופאים עלולים להיכשל במשימה של קדושת החיים, כי הוטלו עליהם תקנים בלתי אפשריים לבצע עבודה רפואית נאותה. את החרפה הזו עלינו להסיר מתוכנו. אני מבקש משרי הממשלה לסור השבוע למכון הקרינה בקומה מינוס שתים בבית החולים איכלוב בתל אביב, ולסייר במחלקת האשפוז האונקולוגית, ולראות מקרוב, שקדושת החיים שלנו עלולה להיפגע עקב עומס חסר אחריות, המוטל על רופאות ורופאים בישראל. רופאות ורופאים המבצעות ומבצעים עבודת קודש.