הגעתי ארצה בסוף חודש אוקטובר 1925 ובימים הראשונים מצאתי לי מיטה להניח בה את ראשי בשכונת נווה צדק, בביתה של מכרה רחוקה מעיירתי אונגן. באותם רגעים ראשוניים במולדת, עלו בזיכרוני פתאום דמותם של חבריי שנותרו מאחור, בבסרביה. פתאום, בלי הכנה מוקדמת, צבטו אותי רגשות געגועים עזים. להוריי, לחבריי, לאחיותיי, למשפחתי המורחבת. התיישבתי על המיטה הצרה וניסיתי להסדיר את נשימתי שהפכה לפתע מואצת. הייתה זו החרדה מהבאות. מה יהא איתי? על מי אוכל להישען ומי ידאג לי בשעת מצוקה? ואם אחלה חלילה, מי יטפל בי ומי יגיש לי כוס תה חם ומרק מנחם. המחשבות הללו לפתו אותי, גופי התכסה בזיעה קרה. מה חשבתי לעצמי? לעזוב הכל וללכת אל הלא נודע...הרי כספי הדל יספיק לי לימים ספורים. ומה יהיה אם לא אמצא עבודה בימים הקרובים? היכן אוכל להניח את גופי העייף לעת לילה? בליבי ידעתי. אני נכונה לכל עבודה. אני חזקה. ידי מאומנות בתפירה והן גם תדענה להניח לבנים זו על זו ולסלול כביש. הן תצלחנה לעדור במעדר ולקטוף פרי מהעצים. אוכל לבשל ולנקות ולכבס. רק תנו לי... התלבשתי במהירות ונפרדתי לשלום מבעלת הבית. ׳תלכי לסניף של מועדון הפועלים. יש שם גם מטבח והאוכל בזול. הכל יהיה בסדר מלכה. בואי, תשתי תה חם ותאכלי חתיכת לחם. זה אני אפיתי'. היא דחפה לידי פרוסה מרוחה בשמנת. 'גם את השמנת אני הכנתי. אם תרצי, אני אלמד אותך'. ירדתי אל הסמטאות הצרות. הולכי הרגל המעטים הביטו בי בסקרנות וסובבו את ראשם להיטיב לראות את דמותי הלא מוכרת שהופיעה לפתע בשכונתם. לבשתי את שמלת המסע שהייתה שמלתי הטובה ביותר. חבשתי כובע קש רחב שוליים לראשי וסנדלים קלועות לרגליי. כך פסעתי לאט בין הסמטאות כשאני מתבוננת בחנויות הקטנות שבעליהן עמדו בפתחיהן וסקרו אותי בעניין בלתי מוסתר. פתאום הרגשתי מבוכה גדולה. רציתי לברוח משם הרחק מעיני הסקרנים, להיות מלכה האנונימית שאיש אינו מתעניין בה. התקדמתי בצעדיי לעבר רחוב הרצל. מרחוק שמעתי את המולת התלמידים ואת צלצול הפעמון הידני ושיערתי שהוא נשמע מגימנסיה הרצליה. לאחריו השתרר שקט. יום הלימודים החל. 'אדוני, איפה זה מטבח הפועלים?' פניתי בעברית רצוצה לגבר מבוגר בחליפה ומגבעת שצעד בצעדים נמרצים ברחוב. הוא הביט בי, סקר אותי מכף רגל עד ראש, ואז הרים את ידו לכיוון מזרח. 'תלכי עוד כמה מאות מטרים. מצד שמאל'. בדרכי חלפו על פני גברים ונשים בלבוש אלגנטי כשהם צועדים בניחותא וארשת פניהם נינוחה, כבעלי בית אשר מקננת בהם תחושת ביטחון עמוקה, ורגשות שייכות שלא ניתנים לערעור- למקום בו הם חיים. לא זכרתי שהבחנתי בארשת כזו אי-פעם אצל היהודים בעיירה שלי ואף לא בקישינב. הבטתי בהשתאות ברחובותיה היפים והנקיים של העיר. בתים לבנים, גינות מטופחות, שלטים בעברית. הייתי כחולמת. לפתע הגיעה מולי צעירה שהייתה לבושה בפשטות, בשמלה ישנה ונעולה בסנדלים מרופטות. הבטנו זו בזו ואז שתינו באחת נעצרנו. דמותה הדהדה לי זיכרון של מישהי שפעם הכרתי, בסניף התנועה הציונית בקישינב. אבל היא נראתה כל כך שונה מהצעירה היפה והנמרצת שהכרתי שם. מלבד לבושה הפשוט והמרושל משהו, הייתה נסוכה על פניה הבעת עצב מהולה באדישות מה. קמטים חרצו את פניה הרזות ונשקף מהן יגון עמוק...אולי ייאוש. 'זו את לאה?' פניתי אליה ברוסית. 'דה, זאת אני'. הבעת שמחה התפשטה על פניה והיא נטלה בהתלהבות את ידי ואחר כך חיבקה אותי בחוזקה ובעיני שתינו עלו דמעות. 'מלכל'ה, ממתי את כאן? בכלל לא ידעתי שאת פה'. "אני פה מאתמול...עולה חדשה'. 'אהה, עולה חדשה..". היא הביטה בי במבט שלא הצלחתי ברגע הראשון לפענח את פשרו. 'למה באת מלכל'ה?' פתאום התחוור לי הכול. 'מה?' גמגמתי...'מה זאת אומרת...ארץ ישרואל...למה התכוננתי כל כך הרבה שנים? ואת לאל'ה...כמה התלהבות הייתה בך. כמה השתוקקת כבר להגיע לפלשתינא. דווקא את שואלת אותי את השאלה הזאת?' דומה היה שגופה קרס לתוך עצמו. היא פרצה בבכי מר ואני אחזתי בה בבהלה שלא תיפול ארצה. הובלתי אותה אל ספסל סמוך שם היא התייפחה דקות ארוכות. יפחות עמוקות, מלאות צער ואכזבה. 'אוי מלכל'ה. ..אין כאן כלום. אין עבודה, אין לחם...אוי.. רק ייאוש'. והיא המשיכה להתייפח בבכי המר כשהעוברים ושבים נועצים בה מבטים, חלקם בסקרנות, אחרים ברחמים. התיישבתי לצידה על הספסל. חיבקתי אותה ובעיני נקוו דמעות. המחשבות התרוצצו להן במוחי - האם זה הגורל שמחכה גם לי? דקות ארוכות ישבנו בשתיקה, צמודות זו לזו על הספסל ואוחזות ידיים. הרגשתי כאילו וזו אחותי בשר ודם. שותפות גורל חיברה בינינו בארץ רחוקה, במולדת מדומיינת הרחוקה אלפי ק"מ מהסניף העליז ורוחש הפעילות של התנועה הציונית בקישינב. שם שיחקנו במשחקי חלוצות. צירנו שלטים והשתעשענו באשליות, בחלומות על העתיד שצפוי לנו בארץ ישראל. כאן הכל היה מוחשי וכואב. לאה הטיחה את המציאות בפניי והיא הייתה מטלטלת. 'בואי', היא קמה פתאום ממקומה. 'אני אלווה אותך למטבח הפועלים...שם אנחנו מוצאים לפעמים עבודה על בסיס יומי...מה שיש לוקחים...אני לא בררנית...צריך לאכול, לא?' מטבח הפועלים אותו ייסדה חנה מייזל היה ממוקם במבנה חד קומתי ברחוב גרוזנברג פינת נחלת בנימין והיה דחוס באנשים. 'בואי, צריך קודם לקנות פתקה', כיוונה אותי לאה לתור ארוך של פועלים. הוצאתי מצרור הכסף הנסתר שלי כמה מעות. 'בואי, אני אזמין אותך', אמרתי ללאה בהחלטיות. היא לא התנגדה. נישקה אותי ועמדה לצדי ללא אומר. אחר כך עמדנו בתור נוסף שהתקשיתי להבין את פשרו. 'כאן מזמינים מקום. נזמין לשעה 13.00 לארוחת הצהריים'. הנהנתי בראשי. 'לארוחת בוקר נאכל חתיכת לחם עם כוס תה. יש כאן מאפייה לא רחוק'. הבטתי בפני האנשים שנדחסו במבנה. רובם היו צעירים בבגדים פשוטים שדברו ביניהם בבליל של שפות. 'נתחיל לדבר עברית'...אמרה לי לאה בהחלטיות.