במאמר ב-18.8.2023 תחת הכותרת "שהם יעזבו ולא אתם" הפובליציסטית של הארץ, רוית הכט, מסכמת אותו ככה: "בסופו של דבר מי שינצח במאבק הזה הוא מי שמאמין בזכותו על הארץ. כשם שאדם סביר לא ישתף פעולה עם גנבים שפשטו על ביתו וימהר להתפנות לפני כן מרצונו, ככה הציבור הליברלי צריך להיצמד למולדתו. שהם יילכו, לא אתם". אני מסכים לגמרי עם החלק הראשון. אשר לחלק השני, הם לא יעזבו שכן מה שיש להם להציע זאת שנאה וסחי, ומזה יש לעולם די והותר תוצרת בית ללא יבוא של טיעוני שטנה וזוהמה שזה הדלק הרעיל הבלבדי שמניע אותם. אלה מקומָם כאן כדי שתחזינה עיננו כיצד בבוא היום הם מושלכים לפח האשפה של ההיסטוריה שלנו. עם זאת אני מאמין שלפחות בשלב זה אין מגמת עזיבה בולטת. יש לציין שבמצבים כמו זה שלנו טבעו של הציבור שהוא "נסחף" והתקשורת מהדהדת תכונה זאת או להפך. עם זאת אינני מזלזל במגמה הזאת, שכן מגמה אם היא מתמדת סופה להיות מתורגמת לפעולה. ישראל היא בינתיים ארץ חופשית שבה כל אדם יכול לנוע גם לחו"ל אם זה רצונו וללא ספק הסיבות אתו. אילו המציאות הייתה נורמלית גם תנועה אל או מן המדינה היא דבר שקורה בכול העולם מסיבות שונות. אבל המציאות שלנו רחוקה מלהיות נורמלית. וזאת הפעם הראשונה שאנו נמצאים במצב שבו יש סכנה לחרותנו כיחידים וכקהילה, ועלינו לשלם אם יש צורך מחיר גבוה במאבק נגד הכוחות האפלים שרוצים לגזול מאיתנו חופש זה.

לחופש יש מחיר- כאן ובעולם

שילמנו מחיר כבד בהשגת העצמאות. אחוז אחד מכלל האוכלוסייה, האזרחית והצבאית, נהרג בדרך אליה וזה שיעור גבוה מאוד. שילמנו על כך במלחמת יום הכיפורים, שהייתה מלחמת הקיום החשובה ביותר אחרי מלחמת העצמאות ואנו משלמים על מלחמה זאת שהיא על נפשנו וחרותנו, בינתיים, בדמים של הפסד כלכלי ולא בדמים של הגוף. ואנו לא היחידים. בכול התקופות אנשים נלחמו בעד החופש ושילמו על כך. לשיא הגיעה תופעה זאת במלחמת העולם השנייה כאשר העולם הנאור כולו עמד בפתח התהום של המשטר הנאצי. אני, שמרבה לעיין בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה, מקבל השראה רבה, מלוחמי החופש במלחמה הנוראה הזאת, אשר כפסע היה בין המערכה האולטימטיבית של בריטניה שעשתה זאת בעור שיניה ב"שעה האפלה", לבין ניצחונו של היטלר בכיבוש כל אירופה ואחר כך מעבר לים. אלה לא היו רק המנהיגים הגדולים של התקופה. אלה היו האנשים. פינוי של 340,000 איש מחיל המשלוח הבריטי מצרפת, שבעצם היה הכוח הלוחם של כל צבא בריטניה וחלקים מצבא צרפת במבצע "דאנקרק", לא יכול היה להתבצע לולא ההתנדבות של העם הבריטי. ליתר דיוק כל אחת ואחד, מדייג, ספן, ועד ללורד, שהייתה לו ספינה או סירה, או יאכטה, או מאלפים שעמלו על החופים לארגון ההפלגות והנחיתות. אחריהם היו מאות אלפים כאזרחים לרבות המחתרות והפרטיזנים במדינות הכיבוש שתרמו משלהם למערכה על החופש והצליחו.

חרות היא זכות שתלויה בדבר

בחזרה אלינו מן ההיסטוריה בתקופה המסוכנת ביותר שלה אל המציאות של הארץ שלנו, שכה הרבה השקענו בה ואסור לנו לוותר. כל זאת כאשר הסיסמה אינה "טוב למות בעד ארצנו" אלא טוב לחיות בעדה. בריחת אנשים טובים, זה מה שממסד רע רוצה. פחות מוחים, פחות מפגינים, פחות עושי צרות והדרך אל הרודנות הקלריקאלית-גזענית שהם מתכננים פחות זרועה מכשולים. זאת, אגב, במציאות שבה פוליטית וסביבתית העולם כולו בימינו, למעט איזה "שאנגרי לה", אם הוא קיים, אינו גן עדן משום בחינה שהיא. רופא שמקצועו ותפקידו לרפא ולהציל חיים יעשה זאת בכול מקום, לפרנסתו, לרווחתו ולמען חייו של הזולת. גם מבחינה זאת חוליי עירך קודמים. לעזוב את המערכה מצד אלה שנאבקים על חופש, זה הדבר שכול יריב רוצה. יתרה מזאת, שמא חלק מן הישראלים שחיים בחו"ל יעשו מעשה שרבים מהם, בשעתם, עשו במלחמת יום הכיפורים - לבוא לכאן לתקופות מסוימות כדי לקחת חלק במערכה הגדולה על הדמוקרטיה ועל ביסוסה על יסודות איתנים יותר מכפי שהייתה עד כה. יש כאלה אבל הם בינתיים בודדים. ממרום שנותי, כפי שאני מרבה לציין, ראיתי כמעט הכול. את הגלות בפולין, את מלחמת עולם השנייה, את השואה, את הניצחון, את המאבק על הקמת מדינה יהודית, את מלחמת העצמאות והמערכות לאחר מכן ואת כל שלבי ההתפתחות של המדינה במשך 75 שנות קיומה. אני מאמין שנחצה את הרוביקון הזה בדרך אל הנצחון. אחד הסימנים המעודדים מאוד הוא שתושבי הפרפריה, חלקם לפחות, מתחילים לראות את האור, נכון יותר את החושך שממסד זה מוריד עלינו. עם זאת, בניגוד למה שחושבים החופש אינו זכות שמוענקת על-ידי אלוהים למאמינים בו, או לטבע. יש לו מחיר. לעתים מופקע. הוא יקר מפז. אך הוא שווה - למען נהיה חופשיים, אנו והדורות הבאים. תהיו אתנו.