בשנת 2022 נרצחו 33 ישראלים בפיגועי טרור ביהודה ושומרון. בשמונת החודשים הראשונים של 2023 המספר הוא 34 (ואוגוסט עוד לא נגמר). מאחורי המספרים היבשים נמצאים חיים שלמים שהיו ואינם. כל סיפור, כל משפחה והטרדגיה האישית. היה פעם מי שטען כי לחבית של הטרור יש תחתית, וכאשר נגיע לתחתית, הטרור ייפסק. מסתבר שהמציאות מספרת סיפור אחר. חברי הקואליציה הנוכחית דורשים יד תקיפה יותר נגד הפלשתינים ביהודה ושומרון. המדיניות של שר הביטחון, גלנט, רכה מדי עבורם. המדינות אגב היא לא רק של שר הביטחון. היא של הממשלה כולה והעומד בראשה. מבקריו של גלנט דורשים מחסומים בדרכים, כתר או סגר על ערים פלשתיניות ואפילו חיסולים ממוקדים, כך על-פי הפרסומים. כדאי לזכור - בכל אלו עשתה ישראל שימוש כבר בעבר. אכן, אפשר להקשות (עוד יותר) על חייהם של הפלשתינים. ניסיון העבר מלמד שזה לא באמת מועיל לאורך זמן. חיסולים ממוקדים? כרגע זו סיסמה חלולה משום שאם מדובר בגל טרור של מפגעים יחידים ללא התרעה מוקדמת, את מי בדיוק ישראל תחסל? לו היה זה טרור ממוסד של תשתיות שמתנהל אחריהן מעקב מודיעיני היה מקום לשקול חזרה (זמנית?) לסיכולים ממוקדים. משלל הקריאות של חברי הקואליציה ראוי להתעכב לרגע על הקריאה לנקמה "משום שדם יהודי אינו הפקר". במי בדיוק רוצים לנקום? ברשות הפלשתינית? באבו-מאזן? במנגנוני הביטחון שלו? ושוב כדאי להזכיר - ענישה קולקטיבית אינה פתרון למציאות הביטחונית המורכבת ביהודה ושומרון. יש סיבות - ישנות וחדשות - לגל הטרור של 2023. מביניהן ראוי לזכור כי החיכוך בין ישראלים לפלשתינים גבר מתחילת השנה ונרשמו לא מעט מעגלי פעולה-תגובה בין הצדדים. השאלות שממשלת ישראל חייבת להתמודד איתן הן טקטיות ואסטרטגיות. כל מה שמציעים חברי הקואליציה הוא טקטי ולגיטימי: אפשר לפרוס מחסומים, לצמצם כניסת פועלים פלשתינים, להרוס בתים, לחסל מבוקשים, להטיל עוצר (או סגר, או כתר). כל זה עשויו להביא לרגיעה זמנית בשל גל האלימות. זה לא יחסל את הטרור ולא יפתור את הסכסוך (או את הבעיה הפלשתינית). גם החתימה על הסכמי אברהם לא פתרה את הבעיה וגם זו העתידית (אם תהיה) עם ערב הסעודית לא תסייע. השאלה הפלשתינית, זו שהורגת את הישראלים (היהודים) בהר חברון, בחוארה או בתל אביב מונחת לפיתחה של ממשלת ישראל. חובה על כל ישראלי לדעת שממשלות נתניהו מאז 2009 (וגם ממשלת בנט-לפיד 2021-2022) לא קידמו תהליך מדיני לפתרון השאלה הפלשתינית מעמדה של כוח. גם זה כמובן לגיטימי, אבל לא מסייע לפתרון הבעיה. 16 השנים שחלפו מאז היה תהליך מדיני אמיתי בפעם האחרונה ומאז השתלטה חמאס על רצועת עזה (יוני 2007) רק חידדו את עומק הבעיה האסטרטגית: אם פעם נשקל פתרון אחיד ליהודה, שומרון ורצועת עזה, היום זה לא ישים. גם הקרע הפנים-פלשתיני מונע אפשרות של פתרון אחיד ומחייב את ישראל לחשוב על שני פתרונות נפרדים. מדוע? משום שהפלשתינים לא הולכים לשום מקום. והם שבים ומזכירים לנו באופן הכי כואב שהם כאן. עם או בלי נורמליזציה אזורית.