בפתיחה לסיפור בשם "לכתוב ברוח" בקובץ של סיפורים קצרים - "מהיד אל הפה והלאה מזה - סיפורי אנוש" (הוצאת טרקלין 2012 )כתוב ככה. - אומרים שאילו ניצולי השואה היו נותנים ביטוי למה שרצו לומר ולא יכלו, כל העצים ביערות העד בצפון אירופה וביערות הגשם שבאפריקה ובדרום אמריקה לא היו יכולים לספק את כמות הנייר הדרושה. הנה כי כן טמונה ברכה באלם הזה לכדור-הארץ ולשוחרי הסביבה של ימינו. אך מסתבר שהדבר אינו חל על אנשים אחרים שמבקשים לספר את סיפוריהם של אותם ניצולים, בייחוד לאחר 75 שנות המדינה. אחד מאלה הוא שוקי שריר, ליתר דיוק ד"ר שוקי שריר, אשר חוקר בעשור האחרון נושאים שעוסקים בצרוף של שואה ותקומה. מדובר בכפר עציון שבה המערכה להגנת המקום מפני ערביי הסיבה והלגיון הערבי, הייתה אחת הקשות שבמלחמת העצמאות. ביום אחד ב-13 במאי 1948 נהרגו 127 אנשי הקיבוץ וכוחות המגן. מבין הנופלים היו 22 נשים, ש-20 מהן היו חברות הקיבוץ ושתיים חברות ההגנה. המאפיין המיוחד בסיפור הגבורה היא היות רובן ניצולות שואה. ד"ר שריר מציין כי לשם השוואה, בשורות הפלמ"ח שבהן שירתו לוחמות, ובפעילות המבצעית הכוללת בכול המלחמה נפלו פחות מעשרים נשים. וכאן בקרב אחד במקום אחד נפלו 22 לוחמות, דבר שמלמד על עוצמת הקרב וגבורת הלוחמות שלא התפנו ולא נכנעו. בסיפור מעין זה, ומצד חוקר ומספר כמו שוקי שריר, אנו מקבלים לא רק את תיאור המערכה באותו יום גורלי, אשר סופו כיבוש הגוש על-ידי הלגיון הערבי אלא גם רקע היסטורי ואנושי על המקום הזה. הוא מציין כי הניצלות עברו את המלחמה פעמיים. אלא שבכול הנוגע לצעירות השורדות, המלחמה השנייה, מלחמת העצמאות, הייתה המלחמה האחרונה שלהן.

הקרב האחרון

"כפר עציון", ראשון היישובים בגוש-עציון, הוקם בשנת 1943 ואחריו "משואות יצחק" ו"עין צורים", שלושתם קיבוצים דתיים ואליהם הצטרף קיבוץ "רבדים" של השומר הצעיר. ארבעת הקיבוצים נחרבו במלחמת העצמאות. בקבוצת הניצולים שהגיעה בקיץ 1947, לפני פרוץ המאורעות וההכרזה על הקמת המדינה, היה מספר גדול במיוחד של נשים. כמה מהם נישאו לוותיקים. כשהחלה ההתקפה של הערבים על הכפר, האימהות או הנשים בהריון מכפר עציון, שמחציתן היו ניצולות שואה, פונו לירושלים, שגם היא הייתה נתונה במצור. במקום נותרו שבעים גברים ועשרים ושש נשים. הנשים שנותרו הופקדו על קיום המשק והגנה עליו והיו כמעט כולון עולות חדשות ניצולות השואה שעברו את הגטאות ומחנות הריכוז. רוב הנשים שנותרו בכפר עציון היו משובצות לעזרה ראשונה, חלקם ממש בעמדות הקרב. ישנן עדויות על לפחות חמש צעירות שלחמו לצד הגברים ונפלו במקום, אף שתפקידן היה בעזרה ראשונה וטיפול בפצועים מאחורי הקווים. במחקר שערך שוקי שריר הוא עוסק בנסיבות ההיסטוריות שהובילו לסיפור ייחודי זה. מי היו הנשים הללו, האם יש להם סיפור קבוצתי ואיזה סיפור הביא אותן לכפר עציון. לכל אחת ואחת מהם החוקר מציב יד ושם בפרק נפרד שכולל את הרקע שלהן, ילדותן, מהלך חייהן, הקהילות שבהן גדלו, מה עבר עליהן, עד הגיען למקום כדי להקים בית חדש שבו נגדעו חייהן, חלקן נצר אחרון למשפחה. 12 מן הנשים הצעירות היו יוצאות פולין וכמה מהן מן העיר לודז' העיר הסמוכה לעיר הולדתי זדונסקה וולה ובלודז' שהייתי בגטו למשך שנתיים. כמו גם כמה מן הצעירות. הגיל הממוצע שלהן היה 24. האחרות רובן היו ממזרח אירופה שתיים מגרמניה. בביקור שלי בכפר עציון ב-9 באוגוסט באתר המורשת של המקום, צפיתי בסרט שעלילתו הייתה מבוססת על תיעוד האירועים לפני המלחמה, במהלכה ובסופה. ההקרנה מאורגנת ככה שהחלק הראשון לפני הקרב האחרון מוקרן באולם אחד ואילו החלק השני של הקרב מוקרן באולם שבנתיב אליו עוברים את עמדת ההגנה האחרונה והבונקר המקוריים. על המרקע הגדול רואים את מהלך הקרב וגבורת המגינים עד שאזלה להם התחמושת. מראות מרטיטים.

אנדרטה חיה - סמל התקומה

רק אחרי מלחמת ששת הימים החל יישובם מחדש של המקומות. חלקם של ניצולי השואה באוכלוסיית כפר עציון, המשוקם, היה גדול במיוחד - 75%. המחקר של ד"ר שוקי שריר מצא כי הקליטה של ניצולי השואה הייתה מוצלחת באופן יחסי לקיבוצים דתיים אחרים. זאת מכיוון שחברים פעילים כמו דב קנוהל, יצחק בן סירה, צבי טילמן, ראובן המאירי ואחרים עשו רבות כדי ששורדי השואה ירגישו חבוקים ויתאקלמו מהר והצליחו בכך. היישוב החדש הוקם ב-27 בספטמבר 1067 על מקומו של קיבוץ כפר עציון החרב. מייסדי הקיבוץ היו בני המתיישבים הוותיקים, שאליהם הצטרפו חברי תנועת בני עקיבא מישראל ומהתפוצות. המתיישבים שהו במשך מספר שנים בתנאים קשים שכללו דיור זמני בשרידי בסיס ירדני, אספקה קצובה של מים מעיריית חברון, חשמל מגנרטור וכביש גישה לא סלול. הקיבוץ מונה היום כ-230 משפחות. במשק שלוש חוות של רביית תרנגוליי הודו במדגרה שהיא הגדולה ביותר במזרח התיכון. יש במקום מטע של דובדבנים, גידולי שדה ומטעי זיתים. במקום גם חברה למחקר ולפיתוח של מיגון קרמי-בליסטי, בית ספר שדה ואכסניית נוער, ישיבה תיכונית ומרכז מסחרי. את אתר המורשת והתיעוד הזכרתי בפתח המאמר. בסכמו את החלק הראשון של המחקר והספר מציין המחבר כי שבע נשים מקבוצת השורדות, חמש מהן יוצאות פולין, מוגדרות כנצר אחרון ששרדו את השואה לבד מכול משפחתן. ראוי לציין כי בכפר עציון נפלו כ-10% מכלל נצר האחרון בכול הארץ שנהרגו במהלך קרבות במקומות אחרים. שוקי שריר שחקר וכתב על האירועים בכפר עציון הוא יליד בית ספר החקלאי מקווה ישראל, איש חינוך. דור שני לאב ניצול שואה מפולין. את הדוקטורט שלו הוא עשה בנושא אתגרי התקומה בקיבוץ הדתי בעקבות השואה. הוא ממשיך במלאכת המחקר בכול הנוגע לתקומה של שורדי השואה שבאו לכאן, ושיקמו את המשפחות שלהם, וסייע בהקמת המדינה ובביסוסה בכול תחומי החיים. דומני שאין הגדרה הולמת יותר לשילוב בין שואה, גבורה ותקומה מתופעה מיוחדת זאת בכפר עציון במלחמת העצמאות. בכך האירוע מצטרף לאירועים דומים במהלך מלחמת הקוממיות וחלקם של שורדי השואה בהם. בבוא היום, אני מאמין, אלה יהיו חלק ממוזאון התקומה.