ימי הסליחות והרחמים, ימי הדין, הם הימים הגורליים ביותר. ימים בהם כולנו רק רוצים להינצל מן הדין ולזכות לשנה טובה, מאירה ומתוקה. יש לנו אפשרות בימים אלה להתעטף בזכויות, ברחמים ובישועות. על-אף שראש השנה הוא יום זיכרון, יום של משפט, יום דין שבו הקב"ה זוכר כל מעשי בני האדם לפרטי פרטים. היינו אמורים להראות ביום שכזה יום של בכייה ומיעוט אכילה והנה להפך, יום ראש השנה הוא יום של חג. אין בו בכי ואין בו ווידוי, לובשים בו בגדי חג, שולחן החג מכוסה במפה לבנה ומאכלים משובחים. מכאן עולה השאלה, מה לשמחה זו ביום כה גורלי? נראה שתשובה לכך נמצאת בדברי הרמב"ם בהלכות מגילה וחנוכה: "אבל ראש השנה ויום הכיפורים אין בהם הלל לפי שהן ימי תשובה ויראה ופחד לא ימי שמחה יתרה" (פרק ג', הלכה ו'). היראה והפחד שבימי ראש השנה נהירים לנו שהרי ראש השנה הוא יום דין. יום שספרי חיים ומתים פתוחים לפניו. אולם לפי דברי הרמב"ם מובן שיום ראש השנה הוא גם יום של שמחה, שהרי נאמר בו "לא ימי שמחה יתרה", ואכן נפסק שבראש השנה אנו לבושים חגיגית וסועדים סעודות חג ושמחים. עתה עולה שאלה נוספת, מדוע בכלל צריך לשמוח? וכי איזה אדם שמח לקראת יום הדין שבו נערך משפט אישי לגביו? בו גם נקבע אם יחיה או אם ימות. מעבר לכך כיצד שני מצבי הנפש הללו של פחד ושמחה דרים בכפיפה אחת? להבנת הדברים נראה מהו מהותו של היום. יום זה מכיל בתוכו תכנים רוחניים רבים. א) יום בריאתו של האדם הראשון. ב) יום הדין. ג) יום של מלכויות, זיכרונות ושופרות. לכל אחד מתכני היום קיימת מערכת שלמה ומפורטת של חיים. אם נתייחס לרוב מועדי השנה נראה שלכל מועד יש את הייחודיות שלו. יום כיפורים הוא יום של סליחה וכפרה. חג הסוכות כנגד הסוכות שהושיב הקב"ה את עם ישראל במדבר. חג המצות זכר ליציאת מצרים וחג השבועות כנגד מתן תורה. לעומת זאת, ההתייחסות בפסוקי המקרא לראש השנה דלה וסתומה. בפרשת מקראי קודש נאמר על המהות של ראש השנה: "בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זיכרון תרועה מקרא קודש" (ויקרא כ"ג, כ"ד), ובפרשת הקורבנות נאמר: "יום תרועה יהיה לכם" (במדבר כ"ט, א'). מה אם כן התוכן של ראש השנה? אכן שמו הראשון של ראש השנה הוא "זיכרון תרועה", היום שבו הקב"ה זוכר אותנו על-ידי התרועה שאנו מריעים לו. זה גם היום שבו הקב"ה מתגלה כלפינו במידת הזיכרון שהמשמעות היא שהוא מרוכז בנו באופן מיוחד יותר מבשאר ימות השנה. גם בתורה נמצא מקומות נוספים בהם נאמר שהקב"ה זוכר את בני האדם. 1) במבול: "ויזכור אלוקים את נח ואת כל החיה... וישוכו המים" (בראשית ח', א'). 2) בהפיכת סדום: "ויהי בשחת אלוקים את ערי הכיכר ויזכור אלוקים את בריתו..." (י"ט, כ"ט). 3) בפקידת רחל: "ויזכור אלוקים את רחל וישמע..." (ל', כ"ב). 4) גאולת מצרים: "וישמע אלוקים את נאקתם ויזכור אלוקים את בריתו..." (שמות ב', כ"ד). 5) תפילת משה לאחר חטא העגל: "זכור לאברהם ליצחק ולישראל..." (שמות ל"ב, י"ג). מעניין לראות שבכל המקומות שמנינו, הזיכרון האלוקי השפיע טוב וחסד לבאי העולם, ובמקביל הצלה מצרה - הצלה מהמבול, הפיכת סדום, פקידת רחל, גאולת מצרים ותפילת משה. אולם מעבר לכך ניתן לראות שבכל המקומות בהם מדובר על הזיכרון האלוקי מצוינת גם הצלה מצרה שהתפתחה למצב של בריאה חדשה. לאחר המבול שכילה את העולם, נח ניצל עם בני משפחתו וכל מי שהיה בתיבה, וכך העולם קיבל חיים מחדש. לאחר השחתת סדום אברהם ניצל וגם לוט. רחל שהייתה עקרה זכתה לפרי בטן ולחיים חדשים. עם ישראל שהיו בגלות מצרים יצאו מעבדות לחרות בזכות הזיכרון האלוקי. מכאן הנך למד שהזיכרון האלוקי לא רק שמוסיף טוב לעולם, אלא יוצר בריאה חדשה. וביום בריאת האדם ישנה הארה מיוחדת שמסייעת לאדם להפוך לבריאה חדשה, להתנתק מהרגליו הרעים ולהתחדש בהרגלים טובים לשנה החדשה.