במציאות שבארצי השר לביטחון לאומי, איתמר בן-גביר, והשר האחראי על האוצר בארצי, בצלאל סמוטריץ, משמיעים דברי נאצה כלפי בני המיעוט הלאומי הערבי החי במדינת ישראל, אני נרגש לקרוא את הפתיחה של פרשת השבוע "ניצבים". במעמד המרגש של הברית טרם הכניסה לארץ, אני קוראים כבר בפסוק השני של הפרשה את החובה לצרף למעמד המרגש את הַגֵּר. אני רואה נאורות בדרישה לצרף את הַגֵּר. מצער אותי, שבחיינו היומיומיים במדינת ישראל לא מיישמים את הרוח ההומאנית מקראית שהיא ביטוי מעשי לפסוק ...ְוְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מחוֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שׁוֹאֵב מֵימֶיךָ". שילובו של הַזָּר וְהַגֵּר, וכן מחוטב עציך עד שואב מימיך מצביע על רגישות מוסרית וחברתית שיש למחוקק המקראי. מצער, שבמציאות היומיומית אנחנו חווים התנכרות מוחלטת לעולם המוסרי והאנושי של פרשת השבוע. לצערי, קיימת עוצמת פער מכאיבה בין עולמו הרוחני המוסרי וההומאני של המחוקק המקראי ובין גילויים מכאיבים במציאות חיינו. חוטבי העצים ושואבי המים הם מרכיבי ההון האנושי של פועלים ופועלות זרים וזרות. הן האוזבקיות, הפיליפיניות, ההודיות והאוקראיניות הממלאות את מערכת הסיעוד בעבודה קשה של עשרים וארבע שעות ביממה תמורת שכר מעליב ורווחי עתק לחברות הון, שקיבלו זיכיון להבאתן ולהנפקת רישיונות עבודה. אין כיום מערכת סיעוד הפועלת בישראל בלי חוטבות העצים ושואבות המים הזרות. פרשת "ניצבים" מחייבת להעניק לעובדים הזרים את מלוא הזכויות כולל זכייה בחוויה דתית נדירה. במציאות חיינו, העובדות הזרות הן הבסיס לקיומה של מערכת סיעוד, כשהן מופקרות על-ידי חברות הקבלן, המספסרות בהן בשוק עבודה פרוע. מכאיבה מאוד עוצמת הפער בין גילויי הרגישות ההומאנית והמוסרית של המחוקק בפרשת "ניצבים" לבין גילויים קשים במציאות חיינו בתחומי הבניין, סלילת כבישים וחקלאות. אינני יכול לקבל, שהזר שותף מלא למעמד הברית בפרשת השבוע "ניצבים" והוא אינו שותף לתחומי זכויות סוציאליות של אדם עובד, הבונה לנו את הבית, סולל לנו את הכביש. הוא גם חורש, זורע, שותל וקוטף. לפני שנה ראיתי בבקעת הירדן עובדים זרים עובדים בגדיד תמרים תמורת שכר עלוב. קשה וכואב לשמוע מהחקלאי, שללא העובדים הזרים הוא לא יכול היה להשתלט על הגדיד, שחייב לעשותו בתקופה קצרה. תחום הסיעוד קרוב ללבי, כי רבבות בישראל זקוקים למערכות הסיעוד, והדרך היחידה עוברת דרך חברות המספסרות בהון האנושי הזר. אסור לנו לתת לפרשת "ניצבים" לחוש נזופה, כי אנחנו איננו מתייחסים לגר, לחוטב העצים ולשואב המים בחיי היום-יום, כפי שמחייבת אותנו פרשת "ניצבים".