גלי ההדף של הסכמי אוסלו ימשיכו ללוות אותנו בהמשך דרכנו כאומה, וכמו בתהליך אבל פרטי, שבו המתאבלים נעים מהכחשת המציאות להשלמה איתה, מדובר בתהליך לאומי בעל רכיבים פסיכו-היסטוריים ופסיכו-פוליטיים.
חבלי הארץ הגאוגרפיים שבהם עסקו ההסכמים לא היו רק "שטחים" ששלטו על לב הארץ, ולא רק מכשול בפני רצף טריטוריאלי החל מאירן, דרך עירק, בואכה ירדן עד לגב ההר בארץ ישראל המערבית. מדובר בערש לידתנו כעם היסטורי. במקומות האלה נכתב התנ"ך ועוצבה הלאומיות העתיקה שלנו. על ירושלים, שילה, בית אל וחברון חלמנו בלילה הארוך של גלותנו, לשם רצינו לשוב כדי לחדש ימינו כאומה.
על הלאומיות הישראלית נוסף הרכיב הדתי או הגרעין היהודי בזהותנו, הקשור ללא הפרד עם המקומות הללו. התחיה הלאומית לקראת סוף המאה ה-18 ובמהלך המאה ה-19 התבצעה בשלב הראשון על חשבון הממד הדתי. העילית היהודית, שבשנים כתיקונן איישה את ההנהגה הרבנית, מרדה בממסד הדתי והשילה מעליה את התורה והמצוות. אלה זוהו על-ידי הצעירים היהודים כאחראים הראשיים למצבו המדיני השפל של העם ולהידרדרותו הכלכלית והחברתית. כעסם התעצם יותר לנוכח התרחבות זכויות האזרח ואביב העמים.
בתחילת סיפורו "מחניים", מביט הגיבור, בן דמותו של הסופר מ"י ברדיצ'בסקי, על בני גילו המחליקים על הקרח, ש"לנפשם בא אותו ההד של ביטחון המצוי בשעה שהכל שלום אתנו ובקרבנו". הוא מקנא בהם. מה נשתנה גורלנו מהם? והתוצאה: "לפנים היה כולו רק בן לנחלת אבות, והיה שומר משמרת אבות, ועתה יצא מחוץ לתחומם ועמֵל הוא לבטל כל מה שרכש לו בין החומות... הוא יצא מאפלה לאורה, מעבדות לחרות...". כמוהו היו אלפים רבים.
במונחים של תורת הנפש, מה שביצעה העילית היהודית היה רצח אב. היא סילקה את האב הקדמון - האל היהודי - שעמד בראש המשפחה זה אלפי שנים. אחת היא אם אנו מאמינים או אדישים לאמונה הדתית, עובדה היא שבמשך שנים ארוכות התנהל העם היהודי עם אלוהים בראשו שהיה אחראי לתוכן חייהם ומותם של הפרטים שאכלסו את העם. האמונה הזאת שעמדה במבחנים ובניסיונות ששום אומה אחרת לא עמדה בהם, ושמיטב בניה ובנותיה מסרו נפשם עליה, הפכה לרכיב הראשי בפסיכולוגיה הקולקטיבית של העם ולעילת קיומו (raison d'être). הדרך לשוב להיסטוריה ממצב של תרדמה לאומית הייתה הינתקות מחבל הטבור הדתי.
הפסיכואנליטיקאית מרגרט מהלר דיברה על תהליך ההתבגרות במונחים של ספרציה-אינדיבידואציה, היפרדות מחבל הטבור ההורי על-מנת לגבש את האישיות העצמאית. במונחים לאומיים, מה שאירע לנו היה היפרדות מחבל הטבור הדתי באמצעות מרד באל (האב הקדמון) ובנציגיו, לצורך גיבוש האישיות (האינדיבידום) הקולקטיבית העצמאית. בתחילה שבנו אל ההיסטוריה עם תחיית הגרעין הלאומי, שעד אותה עת היה רדום ועטוף בד' אמות של הלכה, ולאחר השיבה אל ההיסטוריה חזרנו למולדת העתיקה והקמנו מדינה עצמאית.
העצמאות ביטאה לא רק חרות מדינית, אלא גם התרחקות מהממד הדתי והותרתו בעיקר בחיי הפרט. מגילת העצמאות הכילה את המורכבות הזאת: מצד אחד היא ציינה כעשרים פעמים את המונח יהודי על הטיותיו השונות (מדינה יהודית, עם יהודי וכדומה), ומצד שני הזכירה ברמז בלבד את העובדה כי בראש המשפחה המחדשת כעת את הבית השלישי, עמד פעם אב קדמון, שהנאמנות לו ולחוקיו הייתה מסד ממשי ולא מדומיין עבור העם. הפשרה להוסיף את הדימוי העמום "צור ישראל" בסוף ההכרזה משמעה היה הטלת מסווה על פניו של אלוהי ישראל. דומה שזה השורש העמוק של שלל התסביכים המאפיינים את החברה הישראלית גם כיום.
מלחמת ששת הימים - כלומר, תוצאותיה: הניצחון המהיר וכיבוש חבלי הארץ הנוספים ובראשם ירושלים - הייתה הפתעה לא מתוכננת, כמעט תאונה היסטורית. המפגש הבלתי אמצעי עם ערש ההיסטוריה היהודית חשף בעוצמה את הציבור אל המסומן התיאולוגי שעמד מאחורי חבלי הארץ הללו, ולמעשה את אפשרות שיבתו של המודחק, הממד הדתי, אל לב החיים הפוליטיים והציבוריים. מבחינת ישראל החילונית והליברלית, התעורר ענק רדום שאיים על הנורמליות שחשבה שהשיגה, במילים אחרות: השבת התיאולוגיה אל ההיסטוריה וממנה אל הפוליטיקה, מהלך הפוך לאותו "רצח אב" שעל בסיסו צמחה העילית החברתית הישראלית.
דומה שכאן - ולא בשליטה בעם זר - נמצא שורש ההתנגדות של חלקים בתוכנו לאחיזה בערש מולדתנו ההיסטורית. הרצון לשלום באמצעות ויתור על חבלי מולדת טעונים לעייפה משא היסטורי ודתי, ביטא את השאיפה לנורמליות, הבריחה מהגורל והייעוד העתיקים שלא פעם בהיסטוריה נדמו כמי שנכפו עלינו בלא שרצינו בהם. מכאן השימוש השלילי במונח "משיחיות": לא עוד תקווה לשלום עולמי באחרית הימים, אלא ביטוי לשיקולים לא רציונליים במדיניות, בפוליטיקה, בצבא ועוד. גם המאבק המר נגד ההתיישבות קשור למהלך הזה, שכן את משימת ההתיישבות בנחלות ההיסטוריות של שומרון ויהודה נטל הפעם היהודי הדתי, שיצא מן המסגרת שהועידו לו, וביקש להוביל את הקטר הציוני.
שלושים שנה לאחר הוויתור על לב הארץ וכישלון הניסיון להביא שלום, אפשר להסביר כך גם את שורש הוויכוח הציבורי ביחס לרפורמה המשפטית ולמעשה ביחס למקומו של בית המשפט: האם רשות שווה בין שלוש הרשויות, או שומר סף המיועד להגן על ישראל החילונית מפני שובו של הממד הדתי לתוך לב הקיום הישראלי. מכאן נובעים הביטויים האפוקליפטיים המוגזמים, כאילו קרב קיצה של המדינה.
עוד בספר יונה למדנו על כי הסירוב לקבל את הייעוד (לשמוע את דבר האל) התבטא בבריחה מההר אל יפו, אל מישור החוף וההפלגה לים על אפשרויות השכחה הגלומות בהם. אבל גם את זאת למדנו: הבורחים ימצאו עצמם בליבה של סערה איומה - סערה ימית, צרות כלכליות או מלחמה איומה - עד שלא תיוותר להם ברירה אלא להיפלט מחדש כשרידי חרב על חופי הארץ המובטחת ולעלות שוב במעלה ההר.
