אינני מחובבי חלק הארי של היצירה הקולנועית הישראלית אשר בעיקרה: כמה נורא כאן, כמה אנחנו מדכאים, כמה אנחנו איומים, כמה אנחנו לא ראויים לתארים שבעולם מעטרים אותנו, כאומה ייחודית, פלא עולמי. ובכל זאת מעת לעת יש ולפעמים אני מזהה הבלחה קולנועית המובילה אותי ללבוש את מיטב מחצלותיי, להזמין את רעייתי, לרכוש כרטיסים ולהתיישב מול מסך ענק עם סאונד מרשים.
כזה היה הסרט "ההילולה", פרק המשך של ז'אנר תוכנית הטלוויזיה שנות השמונים ושנות התשעים. עלילה קלילה, אוסף דמויות סטריאוטיפיות, הקשרים מביכים לעיתים, אישוש ותיקוף הסטיגמות והסטריאוטיפים, ודעות קדומות גם ביחד, והנאה מושלמת.
מה היה בה בחוויית צפייה בסרט "ההילולה" שגרם לי לכתוב את הטור הזה? ובכן, ההצבעה ההמונית ברגליים. מאות אלפי ישראלים בקיץ חם ומהביל, בחרו לבלות שעה וחצי נטו מול מסך עם "אנשים אחרים", אך מאוד דומים להם, מזכירים את עצמם, את משפחתם, את המיליה הטבעי המקיף שלהם.
ראיתי אותם והתרגשתי מאוד. חלקם אינם מבאי בתי הקולנוע כדבר שבשגרה, חלקם עם מקל הליכה, חלקם ילדים טרום בר מצווה, דתיים וחילוניים, חלקם צוחקים בקול גדול, משלימים משפטים צפויים של שחקנים, מזדהים עם החמלה, מכילים את המורכב, מקדימים את הסצנה, ממלאים ביופיים האנושי את חלל אולם הקולנוע. כשראיתי את ההמונים הגודשים את בית הקולנוע, כששמעתי את הקולות, כשחייכתי יותר מצחוקם המתגלגל של הצופים מהבדיחות והמשחק שעל המסך, הבנתי את משמעותו של הסרט.
זו אינה ביקורת קולנוע, זוהי ביקורת עצמית, עלינו, על ההתמודדות עם המורכבות והאתגר בשגרת יומנו, בעלילה שלא הייתה מופת של כתיבה עם עומקים גלויים וסמויים אלא מרוממת בפשטותה. התבשיל המתוק והמשמח הזה, חטיף האנרגיה המכונה "ההילולה", הוא תמהיל ופסיפס של שחקנים מוכשרים, מלאי חוש הומור המזוהים ברובם עם ה"אנשים האחרים".
במסרים הגלויים והסמויים בסרט יש אהבה ושנאה, הסכסוך היהודי ערבי, חלק מהסצנות מצולמות בחלקי המולדת ביהודה ושומרון, נופים מלאי הוד, מתיישבים יהודים המוצגים באור אוהב, ואפילו סיום שרק כותב אמיץ יכול להביא לקהל צופיו, גברת ממרוקו מיילדת אשת מחבל ערבייה מעזה, ומחבל דומע מהתרגשות ומחרף נפשו להביא את הטלית ליהודי. מטבוחה מסחררת עם פלפל סודני ושמן זית מלווה בשום כתוש.
כמה הומור, כתה תמימות, כמה חמלה, כמה אהבת אדם, כמה פשטות מעוטרת בפנינים אנושיים, וכמה יופי יש ב"הילולה". לו רק היו מציעים קברניטי המדינה לליליאן ולעביר לנהל את הקיום, השלום היה חוגג בראש חוצות, השנאה הייתה מפנה מקומה לאהבה. ולחשוב שהסרט הרדיקלי משהו העטוף בהומור המושחז, זכה לסיוע הקרן לקולנוע בשומרון.
מאות אלפי ישראלים, במשך חדשים אחדים ממלאים את בתי הקולנוע, מכל הגילאים, צוחקים ונהנים, מזדהים עם הדמויות המפגישות אותם עם עצמם, עם ערכיהם, עם אמונותיהם. אנשים שאוהבים, שמתחברים, שמבקשים רק טוב וייתכן כי זו הייתה כוונתו של הצדיק שהזמין בחלום את פרוספר לפקוד את קברו של גדול צדיקי מרוקו, הבאבא סאלי זצ"ל, בסך-הכל לעשות טוב.
