כמה פעמים ילכו הנערים אחרי החלילן מהמלין, שיוביל אותם אל התהום, האבדון? כמה פעמים מסוגלים יצחק הרצוג ובני גנץ ללכת שבי - כפותים ונפעמים גם יחד - אחרי השקרן הכרוני בנימין נתניהו? האינכם מבינים שביבי פשוט אינו יכול אחרת?
בדור של סבא שלי דיברו על תשוש נפש שנכלא במוסד לאחר שהכריז על עצמו כי הוא נפוליאון בונפרטה. מדי שנה עלה לוועדה וביקש להשתחרר, ושב והכריז כי הוא נפוליאון, והשאירו אותו כלוא.
עד שקיבל הדרכה מעורך דין והודיע לוועדה כי הוא אזרח מן השורה. הוא כאחד האדם. מיד הוחלט לשחררו. הלך האיש לחדרו, ארז את מטלטליו, נטל את הכובע המשולש מן הקולב וקרא בקול רם: "אז זהו-זה, נפוליאון משתחרר."
נתניהו אינו מסוגל אחרת, וזה מעורר תהייה לגבי מחנה המחאה: כמה פעמים ראוי ליפול בפח שהוא טומן לכל האומה? כל כך הרבה פעמים? זה כמעט הופך את עמדתנו, שמקורה ברצון טוב ואחראי, לסדרה בלתי מוסרית של החלטות.
מכל מקום, המשא-ומתן בחסותו של הנשיא הרצוג מתנהל עם "מקורבים" ו"יודעי דבר" ועוד מלים שהן זריית חול בעינינו. רוצים להעניק לביבי עוד הזדמנות שאינה מגיעה לו? חבל, אבל בבקשה.
על ביבי לנסח בכתב ובחתימת ידו את הפשרה המוצעת לפרטי פרטים. הטיוטה תיקרא על-ידי הרצוג, ואם תאושר ביבי יחתום עליה ויקרא אותה מעל בימת הכנסת, והתוכן יתורגם תוך 48 שעות לחוק הבולם את היזמות הדיקטטוריות.
לאחר שהפשרה של הרצוג-ביבי תיהפך תוך 48 שעות לחוק יסוד - ניתן יהיה להחזיר חלק מהנורמליות של ישראל למקומה, והשאר במשך הזמן. ואם הממשלה תיפול? בבקשה, אפילו רצוי, הקלפיות ממתינות. זה יכול להיות נפלא. אך איני מספיק אופטימי להאמין שישראל תגיע בהקדם ליום הבחירות. חבל. כי זה מה שבאמת צריך לעשות.
