את הספר קראתי במקור בעשור הרביעי למלחמת יום הכיפורים כך שלא אכתוב עליו מחדש אלא אפנה את הקוראים למה שכבר כתבתי. במהדורה הזו נוספו צילומי דפים מהיומן שכתב בן דוד בעת שירותו הצבאי, דפים ששימשו בסיס לספר. כתב היד של המחבר בעבר רהוט וחוקרי ספרות יחפשו מן הסתם את הפער בין הכתוב ביומן לבין אותם עמודים שעברו עריכה ויתהו בדרך מלומדת על הפערים. אני, שאינני חוקר ספרות לא יכול לתרום בכך דבר. בעמוד האחרון של הספר לפני צילום דפי היומן כותב המחבר כי העשור החולף הביא את המדינה למצב מסוכן לא פחות משהייתה בו במלחמת יום הכיפורים. אני מסכים עם הכותב לחלוטין ואני נוהג להשתמש בספרו האחר "הכריש" כדי להמחיש למי שמעוניין לשמוע "שאני ואפסי עוד" לא יוכל להתקיים במדינתנו שאויבים רבים לה כולל מעצמה אחת לפחות. הוצאת כתר בחרה להוציא את הספר במהדורה חדשה מן הסתם כי המהדורה הקודמת אזלה ומי שלא קרא את הספר, ניתנה בידו ההזדמנות נוספות לקוראו. אני בעד. עכשיו בשנת החמישים יוצאים ספרים רבים על מלחמת יום הכיפורים, חלקם חדשים חלקם מהדורות חדשות ומורחבות של ספרים שנכתבו בעבר, והם כוללים תובנות של בני 70 לערך שהיו במלחמה כלוחמים ועתה מסתכלים על חייהם העוברים ותוהים על שעברו ומה מצפה להם בעתיד. לי נותרה התקווה שהאנשים החיים כאן, שברובם לא חוו את המלחמה ההיא באופן אישי, לא יהרסו את מה שטרחו ועמלו עליו הדורות הקודמים ושהדור הצעיר ייקח אחריות ולא יתעייף. הסבים של דור זה הביאו לנו מדינה במלחמת השחרור, הוריו שמרו על המדינה במלחמת יום הכיפורים ועתה על כתפיו האחריות לשמר את המדינה כדמוקרטית לטובת הדורות הבאים. מי ייתן.