"עיר הגברים"
אורה הייתה בשנות החמישים לחייה, עולה חדשה מרוסיה, שנקראה "סבטלנה". מיד עם עלייתה ארצה החליטה לעברת את שמה ל"אורה". היא עלתה ארצה עם אמה וסבתה. אביה נפטר ממחלה קשה והיא, כבת יחידה במשפחה, לא נישאה מעודה ולא הביאה ילד לעולם.
הכרתי אותה ב"עיר הגברים", כמו שכינתה את מקום עבודתה: "מוסך גבריאלי", בו שימשה כמזכירה. היא הייתה אישה יחידה בכל המוסך הגדול הזה וקיבלה בסבר פנים יפות את הנהגים שבאו לתקן את מכוניותיהם. הייתה מכינה להם קבלות ודואגת להודיע להם מתי המכונית מוכנה אחרי התיקון.
אורה הייתה אישה נעימת מראה, רזה, לבושה בצניעות ולא משכה תשומת לב רבה. היא עשתה עבודתה בקפידה ובעל המוסך סמך עליה בכל מאת האחוזים. כשהכרתי אותה, הייתי בטוחה שהיא נשואה, אבל בשיחות הקצרות שהיו בינינו, בעודי ממתינה לסיום הטיפול במכוניתי, הודתה אורה בפניי שלא נישאה, כי לבה נשבר ברוסיה. היה לה חבר, גרישא, שאותו אהבה בכל לבה, והוא השיב לה אהבה, אך אמה החליטה שמצב היהודים ברוסיה הולך ורע ויש להם הזדמנות בלתי חוזרת לעלות ארצה. גרישא לא יכול היה לעזוב את אמו ולעלות ארצה והוא נשאר ברוסיה. תקופה ארוכה התכתבו, אך לאט-לאט דהה הקשר ביניהם והיא נשארה שבורת לב, ושום גבר מאז לא שבה את לבה.
בולים ואיגרות ברכה
השנים חלפו וגרישא, אף הוא הלך תקופה ארוכה עם לב שבור, ואחרי עשר שנים עלה ארצה, אך לא מצא את אהובת חייו. הוא ניסה לחפשה, אך ללא כל תועלת ולא ידע שכבר לא נקראה "סבטלנה" אלא "אורה". בעזרת חברים מצא גרישא עבודה במשרד הדואר כפקיד, וכך עברו חייו, מהבית לעבודה וחזרה. תחביבו היה איסוף בולים שהעסיקו אותו שעות רבות ומהנות. היה קורא אודות הבולים, משבצם באלבומים, קורא על הארצות מהן באו והיה הולך לתערוכות שהגיעו ארצה ורוכש בולים מאספנים ברחבי תבל.
אף לאורה היה תחביב, היא אהבה לעצב איגרות ברכה ולכתוב ברכות לחבריה ומכריה בכתב ידה היפה והמהוקצע, שזכה למחמאות לאורך כל חייה. בכספי משכורתה הצנועה הייתה קונה דפים משובחים בצבעים שונים, ועליהם כותבת בעט קליגרפי קטום-ראש את ברכותיה שחיברה ברוב כישרון.
קול נעים היה לאורה, קול מלטף, וכשהייתי משוחחת אתה בטלפון, נהניתי מצליל קולה המתון. אף פעם לא הרימה קולה. אנשים שהיו באים למוסך ומדברים בקול רם, היו מנמיכים קולם במחיצתה, כי כיבדו את השירות שנתנה להם באדיבות ובמאור פנים.
היא הייתה כה יוצאת דופן בסביבה בה עבדה, עם רעש מכוניות נכנסות ויוצאות, צעקות העובדים במוסך, שניסו לעלות בקולם על רעש המכוניות, משרדה היה כמעין "אי שקט" בתוך ג'ונגל של גברים/נשים ומכוניות.
מדברים אל הקיר
לעיתים קרובות הייתה אורה הולכת לבית הדואר בשעות שהיה סגור, כי בשעות שהיה פתוח הייתה עובדת. והנה יום אחד, קיבלה לכתובת ביתה שני מכתבים שצוינה עליהם כתובת אחרת ופנתה לבית הדואר, פתחה את תיבת הדואר שלה ותחבה את שני המכתבים שקיבלה עמוק לתוך תא הדואר, עד ששמעה אותם נופלים בצד השני של תא הדואר. הפקידים בוודאי יבחינו בהם ויחלקו אותם לכתובת הנכונה, חשבה בלבה.
היא שמעה צעדים של מישהו בתוך בית הדואר הסגור ואז נשמע קול גבר ששאל: "מי זרק את המכתבים פנימה?" "זאת אני", ענתה. "המכתבים לא שלי. אם כן, היכן אניח אותם? אני לא יכולה להגיע לכאן כשמשרד הדואר פתוח, כי אני עובדת בשעות אלו".
"ישנה תיבה ירוקה קטנה בחוץ, שניתן להניח בה את המכתבים שלא שייכים לכתובת שלך, ואנו נדאג להעביר אותם לבעליהם", ענה האיש. הוא שמע את קולה הענוג ונזכר בסבטלנה שלו, שאף לה היה קול דומה והיה סקרן לראותה, אך ביישן היה ולא העז לצאת החוצה ולראות עם מי הוא מדבר, לכן המשיך לדבר עם האישה האלמונית על ענייני דואר ואמר לה, שישנם ימים שמשרד הדואר פתוח עד השעה שמונה בערב, דבר ששימח את אורה מאד.
עמדו שניהם משני עברי תיבות המכתבים, והוא עוד שאל... והיא עוד ענתה ופחדה שמישהו יבוא לקחת מכתבים מתיבת הדואר שלו וישמע אותה מדברת אל קיר תיבות הדואר ויחשוב שהיא משוגעת, והלא בית הדואר סגור, פלאפון אין בידה ולא אוזנייה באוזנה...
לאט-לאט התפתחה השיחה והאיש סיפר לה שהוא רווק, שלבו נשבר בנעוריו בשל נערה שנעלמה מחייו שלא באשמתה, ומאז לא נישא ולא הביא ילדים לעולם. הוא אף התנצל בפניה, על שגילה לה, אישה אלמונית, את צפונות לבו.
אף היא נסחפה בשיחה האינטימית הזאת וסיפרה לו, שאף היא לא נישאה מעולם ולא מצאה אהבה עד היום. כך דיברו דקות ארוכות ואז הציע, שאולי ייפגשו מחר בערב בבית קפה בעיר. אורה מאוד רצתה להיפגש, אך חששה, שמא יראה אותה ויתעלם ממנה, כפי שהתעלמו ממנה אחרי פגישה ראשונה כל אלה שנפגשה עמם בעבר. לבסוף, אחרי הפצרות מצדו הסכימה והם קבעו להיפגש בבית קפה מוכר בעיר בשעה שמונה בערב. "וכיצד אזהה אותך?", שאל. "אענוד פרח על דש שמלתי", ענתה וחייכה על שקיבלה מצב רוח רומנטי בשל אותה שיחה.
מחכה ומצפה לאלמוני
אורה מאוד התרגשה לקראת הפגישה והחליפה שמלה ועוד שמלה, תוהה באיזו שמלה תיראה טוב יותר, עד שבחרה ללבוש את שמלתה התכולה, שהחמיאה מאוד לעיניה הכחולות. היא מרחה על שפתיה אודם ורוד ושמה מעט סומק על לחייה החיוורות, סירקה בקפידה את שערה, נעלה את נעליה החדשות ושכחה לענוד את הפרח לדש בגדה, כפי שאמרה שתעשה כדי שיזהה אותה.
היא נזכרה שלא שאלה לשמו ושלא אמרה לו את שמה, כנראה מרוב התרגשות, אך קיוותה שהפגישה תתקיים למרות הכול, כי כך כתוב בספרים הרבים שקראה ובסרטים הרומנטיים שאהבה לראות.
אורה הגיעה לבית הקפה בשעה היעודה, ובעודה מחפשת מקום ישיבה ליד שולחן לשניים, נכנס אחריה גבר גבוה עם חליפה ועניבה. היא לא הביטה לעברו והתיישבה ליד אחד השולחנות ופניה לכיוון הכניסה. עברה רבע שעה, חצי שעה, שלושת רבעי שעה... בינתיים ניגש אליה המלצר ושאל: "גברת, מה את רוצה להזמין?", "קפוצ'ינו", ענתה. "גדול או קטן?", "גדול בבקשה".
כוס הקפוצ'ינו הונחה לפניה על השולחן מספר דקות לאחר ההזמנה. "תודה!", אמרה למלצר החרוץ. אורה סיימה לשתות את הקפה, כשהיא שותה אותו בלגימות קטנות, בתקווה שהאיש מאחורי תיבות המכתבים יופיע סופסוף. הוא נשמע לה כה נעים ואף פתח לפניה, אישה זרה, את סגור לבו..., אך איש לא הופיע! עכשיו כעסה על שהשלתה את עצמה שהפעם זה יצליח! אולי חשבה כך, כי עמדה בפתחה של שנה חדשה, שיש בכנפיה בשורות טובות, אף לה?
עברה כמעט שעה, והיא מאוכזבת לא רצתה להמתין לו יותר ורמזה למלצר שיביא לה חשבון. היא שילמה את החשבון והניחה טיפ על השולחן. כשבאה לצאת, נתקלה באיש עם החליפה ביציאה מבית הקפה.
היתקלות גורלית
"סליחה", אמר ופינה לה מקום כדי שתצא ראשונה. "סליחה שנתקלתי בך, אמרה" וחייכה במבוכה, "מיהרתי לצאת מבית הקפה...", אמרה והרימה ראשה לראות את האיש שנתקלה בו. היא הביטה בו ולבה געש בקרבה. הוא כל כך דומה לגרישא שלה..., רק יותר מבוגר ושערותיו הכסיפו בצדעיים. אורה הרגישה שפניה בוערים והתנצלה ואמרה לו שוב: "סליחה, אבל אתה כל כך דומה לידיד שלי מרוסיה, גרישא קוראים לו, כשעליתי ארצה, נפרדו דרכנו".
האיש הביט בה בתמיהה ושאל: "קוראים לך 'סבטלנה'?"
"כן, איך ידעת? אבל פה קוראים לי 'אורה'. כשעליתי ארצה, ביקשתי שיתרגמו את שמי לעברית".
"הו, סבטלנה, אני הוא גרישא.
"גרישא קזובסקי?"
"כן, גרישא קזובסקי", אמר וחבק אותה בשתי זרועותיו בעדינות.
היא הרימה עיניה לגרישא ולא האמינה למראה עיניה, גרישא שלה חובק אותה בפתח בית קפה כשכולה רועדת מהתרגשות ואוטוטו מתעלפת בזרועותיו.
בואי וניכנס שוב לבית הקפה. אנו זקוקים לכוסית וודקה כדי להתאפס, צחק וליווה אותה לשולחן בו ישבה.
המלצר ניגש אליהם במהרה וסימן שאלה בעיניו. הוא ראה ושמע את שיחתם במקרה ובטרם ישאל לרצונם, אמר לו גרישא: "שתי כוסיות וודקה בבקשה".
אחרי שהתאוששה שאל אותה: "מה את עושה פה?"
"הייתה לי פגישה עם גבר שלא הגיע. ומה אתך, מה אתה עושה פה?"
"הייתה לי פגישה עם אישה שלא הגיעה. הייתי צריך לזהות אותה לפי הפרח שהבטיחה שתענוד לדש בגדה".
"הו, באמת שכחתי לענוד את הפרח...", אמרה ושניהם צחקו במבוכה.
הם השיקו כוסות וודקה לחיים, הביטו זה בעיניה הכחולות של זו וההתרגשות הייתה כה רבה... כל כך הרבה היה להם מה לספר זה לזו. הם נשארו בבית הקפה עד שהמלצר ניגש אליהם, הגיש להם את החשבון והתנצל: "אנו עומדים לסגור את בית הקפה כי השעה כבר חצות!" אמר.
אורה וגרישא היו המומים! כל כך מהר עבר הזמן ועוד סיפורים רבים באמתחתם. "זה בסדר", אמר גרישא, שילם את החשבון והניח טיפ שמן על השולחן. הוא ליווה את אורה לביתה, כשידו חובקת את מותניה. והיא, חוסה מאושרת בחיקו, כאילו לא עברו עשרות שנים מאז נפרדו בעל כורחם.
"האם זה חלום?" שאלה את עצמה וטלטלה ראשה, שמא תתעורר ותראה שהכול היה חלום. אך לא היה זה חלום, הייתה זו מציאות, והכל בזכות "יונת דואר" שהביאה לכתובת ביתה שני מכתבים שלא היו עבורה.
