ר' ישראל בעל שם טוב ציווה פעם את תלמידו, ר' זאב קיציס, שילמד את הכוונות של סידור התקיעות, כי הוא יתקע בשופר בבית מדרשו בראש השנה. למד ר' זאב את הכוונות, כתב אותן על דף ושם אותו בכיס בגדו, כדי שיוכל להסתכל בו בזמן התקיעות. לא נראה הדבר בעיני הבעש"ט, והדף נפל ואבד. כאשר בא ר' זאב לתקוע בשופר, התחיל לחפש את הנייר ועליו הכוונות, וכאשר לא מצא אותו – לא ידע מה לכוון. הצטער עד מאוד ובכה בכי תמרורים בלב נשבר ונדכה, והוכרח לתקוע בלי שום כוונות. אחרי התפילה אמר לו הבעש"ט: בהיכל המלך נמצאים הרבה חדרים ואולמות, ולכל דלת יש מפתח מיוחד. אבל יש כלי אחד שבעזרתו אפשר לפתוח את כל הדלתות והוא הגרזן. הכוונות הן מפתחות לשערים שלמעלה ולכל שער יש כוונה אחרת, אבל לב נשבר יכול לפתוח את כל החדרים וכל האולמות.

לפני ראש השנה חיפש ר' לוי יצחק מברדיצ'ב, סניגורן של ישראל, בעל תקיעה ראוי והגון שיתקע בבית מדרשו. נכנסו אליו בעלי תקיעה רבים שביקשו לזכות בזכייה גדולה זו. כל אחד מהם הראה את כוחו בידיעת כוונות וסודות התקיעה לפי הקבלה, אך איש מהם לא מצא חן בעיני ר' לוי יצחק. יום אחד בא אליו בעל תקיעה והרב שאל אותו מה הוא מכוון בזמן התקיעות. נענה האיש ואמר: רבי, יהודי פשוט אני ואין לי עסק בנסתרות. ארבע בנות יש לי שהגיעו לפרקן ואני מתכוון בתקיעות: ריבונו של עולם! הריני עושה רצונך, מקיים מצוותך ותוקע בשופר. אף אתה עשֵה רצוני ועזור לי להשיא את בנותי. עמד ר' לוי יצחק ואמר: אתה תתקע בבית מדרשי.

בבית מדרשו של ר' שלמה מרדומסק, בעל "תפארת שלמה", עמד פעם התוקע לתקוע, ולא יכול בשום אופן להוציא אף תקיעה אחת. והתוקע היה למדן מופלג וחסיד וירא שמים גדול. קראו לאברך אחד, ותכף תקע את התקיעות כהלכתן, בקול יפה ונעים. חלשה דעתו של התוקע הראשון. אחרי התפילה קרא לו ר' שלמה ואמר לו: אמשול לך משל. בני המדינה בחרו במלך חדש, הכתירו אותו, עשו עבורו כתר חדש ויפה, ורצו לקבוע בו אבנים טובות ומרגליות. אבל דרושה הייתה לכך אומנות נפלאה, ולא נמצא אף אומן שיקבל על עצמו עבודה זו, כי הכל חששו לקלקל את הכתר. לבסוף בא אומן אחד וביקש שיתנו לו חודש ימים והוא יתקן את הכתר כראוי. נתנו לו את הכתר, ובכל אותם הימים חשב מחשבות ותיכן תחבולות כיצד לקבוע בו את האבנים היקרות בצורה יפה, אבל מתוך פחד לא ניגש לעבודה עד שהתקרב היום האחרון. יומיים לפני המועד נטל האומן את הכתר כדי לקבוע בו את האבנים, אך מרוב יראה נפל הכתר מידיו ובשום אופן לא יכול היה לעשותו. מה עשה? קרא לנער אחד, שלא ידע שזהו כתר המלך, והראה לו כיצד לעשות את המלאכה והוא עצמו יצא החוצה כדי שלא להביט כלל. ואמנם הנער עשה הכל כתיקונו וקבע את המרגליות על הצד הטוב ביותר.

דרכו בקודש של ר' יהודה לייב, "הסבא משפולי", הייתה להסתתר בראש השנה לפני התקיעות מכל אדם, ועשה שם בחדרו מה שעשה, ואיש לא ראה ולא ידע. פעם אחת היה אצלו בימים הנוראים איש אחד מאנשי רוסיה, והתגנב בלאט להביט דרך הסדק מה הוא עושה שם, וה"סבא" לא הרגיש בדבר. ראה האיש, כי הרבי נפל על הארץ בפישוט ידיים ורגליים, והוא בוכה ומתחנן: ריבונו של עולם! מה אתה רוצה מעמך ישראל? באמונה, כי אלמלא ראיתי במו עיני מצוות ומעשים טובים שבני ישראל מקיימים, לא הייתי מאמין שיוכלו – בגלות המרה והנמהרת הזאת – לקיים אפילו מצוה אחת. ובמיוחד בעולם החשוך הזה, שהשטן מרקד ביניהם והתאוות כולן לנגד עיניהם, בעוד שאת הגיהנום ציירת בספר "ראשית חכמה". אילו היית עושה להפך – הגיהנום היה נגד עיניהם והתאוות מצויות באיזה ספר – אזי אף יהודי אחד לא היה עושה חס ושלום שום דבר רע. אחר כך קם והעביר ידו על עיניו, התלהב מאוד ונכנס לבית הכנסת, נהם שלוש פעמים והתחיל להקריא את התקיעות.

ר' ישראל מרוז'ין נכנס פעם לבית מדרשו ואמר לחסידים שהיו מסובים שם: אספר לכם מעשה. כפרי אחד בא פעם בראש השנה לעיר הסמוכה, וכמו רבים מבני הכפר בימים קדמונים, לא ידע להתפלל. כאשר בא בבוקר לבית הכנסת, הסתכל אנה ואנה מבלי לפצות את פיו. כאשר הגיע הציבור לתפילת עמידה והמתפללים התחילו לבכות, תמה הכפרי: מה זו הבכייה? הרי לא הייתה שום קטטה בבית הכנסת, ומה פתאום התחילו לבכות? והחליט, שמן הסתם הם בוכים על שמאחרים כל כך בבית הכנסת, כי רעבים הם, ומאחר שגם הוא היה רעב, התחיל אף הוא לבכות. אחרי תפילת העמידה, משהפסיקו לבכות, חזר ותמה: למה זה אינם בוכים עתה? ועלה בדעתו, כי מאחר שראה באכסניה לפני שהלך לבית הכנסת, שנתנו בתוך החמין חתיכת בשר קשה שצריכה בישול רב, וכל מה שיצטמק הבשר יהיה החמין טוב יותר – לכן אין להצטער על איחור הזמן. נתקררה דעתו אף הוא, וחדל מלבכות. כאשר הגיעו לתקיעת שופר והקהל התחיל שוב לבכות, חזרה תמיהתו למקומה, עד שנתיישב לו: הן אמת שהחמין יהיה טוב יותר ככל שיתארך הזמן, אבל הלא אין בכוחנו לחכות כל כך הרבה זמן. והתחיל אף הוא לבכות בקול יחד עם כל הקהל. סיים הרבי ויצא. אמרו החסידים: הרי זה משל על הגלות.

ביום ראשון של ראש השנה נכנס פעם ר' שמואל מניקלשבורג לבית הכנסת קודם תקיעת שופר כשהוא מתמרמר בבכייה ואמר: "כל עמה נאנחים", כל הקהל בוכה ומתאונן ונאנח, אבל – אוי ואבוי – על מה הם בוכים? "מבקשים לחם". למחרת, ביום השני של ראש השנה, נכנס שוב קודם תקיעת שופר בבכייה גדולה ואמר: "מדוע לא בא בן ישי?" למה מתמהמה משיח בן דוד? מפני כי "גם תמול גם היום אל הלחם". גם אתמול, ביום ראשון של ראש השנה, וגם היום מתפללים רק אל הלחם ולא על גלות השכינה.