כשחקרתי את מדיניות תקצוב הקולנוע לפני כמה שנים, שאלתי את כתרי שחורי, שהיה אז מנכ"ל קרן הקולנוע הישראלי, למה יש כל כך הרבה סרטים ישראלים שמלאים שנאה כלפי ישראל. הוא אמר לי דבר מדהים: "אני מסתובב בפסטיבלים באירופה ומקבל כל כך הרבה אהבה, כי האירופים מעריצים את העובדה שאצלנו מותר להגיד הכל". מה שהשמאלן התמים ההוא לא הבין זה שמה שהם באמת אוהבים - זה כשהאמירות האנטישמיות האלה מגיעות מהקולנוע הישראלי, במימון ממשלת ישראל, זה בעצם רישיון לאנטישמים להיות אנטישמים, כי מה שהיהודי אומר בעצמו לא יכול להיות אנטישמיות. אותה צורת חשיבה שימשה כמה משרי הממשלה הנוכחית כשהם נשאלו מדוע הממשלה לא דורשת מהמשטרה לפעול בנחישות נגד העבריינות בהפגנות השמאל. התשובה היתה: "הם צועקים שאין כאן דמוקרטיה - אבל העולם רואה את ההפגנות, ויודע שאין מדינה לא-דמוקרטית שמאפשרת כאלה הפגנות נגד השלטון. בעצם ההפגנה הם מוכיחים שהמסר שלהם שקרי - יש פה דמוקרטיה מפוארת, ואם נפעל נגד ההפגנות נוכיח שהם צודקים". גם כאן, המשיב הבכיר התבלבל: אלה הן לא הפגנות נגד השלטון אלא למען השלטון, כמו בקוריאה הצפונית. כי בדיוק כמו בקוריאה הצפונית בישראל אין שלטון נבחר. יש נבחרים - אבל הם לא שולטים; ויש שליטים - אבל הם לא נבחרים; וההפגנות האלה הן בעצם נגד ניסיון של הרוב הישראלי לשנות את המציאות האנטי-דמוקרטית הזו. אבל גם להיגיון המעוות הזה צריכים להיות קווים אדומים, וההקרנה של כתובת ההמרדה על קיר האו"ם חוצה את הקו האדום הזה. אין מנהיג דמוקרטי שהיה עובר על זה לסדר היום. העובדה שהעבירה הזו מתבצעת על אדמה זרה היא הזדמנות לטפל בה בצורה יעילה יותר, כי מי שיפעל נגד העבריינים הוא לא הממשלה שלנו, אלא ממשלה זרה. לא בפעם הראשונה, המעשה הזה נראה כאילו ברוני המחאה פתחו את חוק העונשין, עיינו בסעיפים האקזוטיים והחמורים ביותר, והתייחסות אליהם בתור ספר הוראות. כך אומר סעיף 121(ב) לחוק: "העושה מעשה עבירה בכוונה להזיק ליחסים בין ישראל לבין מדינה, ארגון או מוסד ... או לעניין שיש בהם לישראל, דינו - מאסר עשר שנים". עוד לא מאוחר להחליט שאנחנו מדינת חוק.