ספר שיריו החדש של הרצל חקק "השיר שלא שרו מעולם" (2023) הוא ספר שמבטא שליחות. שם הספר אינו מקרי. השער הרביעי בספר מנסה לשורר את השירים שלא שרו, שלא יימחקו בשטף הזמן. גם השיר שבחרתי מן הספר מבטא שליחות של המשורר. יצאתי בעקבות שליחותו של המשורר, לפענח את שירו (בו-זמנית יצא לאור ספר שיריו של בלפור חקק, והצגתי בעבר את שירו "הסולם"). שיר אש נִתָּך. שהצַו לֹא ישָכח / הרצל חקק בּוֹעֶרֶת הַתְּכֵלֶת. לֹא תֵּלֵא. חֶבְלֵי הַזְּמַן שֶׁעוֹדֶנּוּ. וְהַקָּצֶה חָרוּךְ. פְּתִיל חַיֵּינוּ הַדָּרוּךְ. טַלִּית. זֶה נוֹשֵׁם בָּנוּ. הַפָּלִיט. יֹפִי מִשְׂתָּרֵךְ בַּמַּסָּע. זָהֳרוֹ מַזְרִיחַ. סָח זְהַב גֶּחָלִים. אוּד מֻצָּל: אַתֶּם שָׁלִיחַ. נִשְׁבַּע בְּרוּחֵנוּ מִלָּה. זוֹ תְּפִלָּה. שִׁירָה. מַשָּׂא, לֹא הֶעָרַת שׁוּלַיִם. זוֹ כְּתֹנֶת אֵשׁ נִסְחֶפֶת, נֶחֱשֶׂפֶת. בַּמַּיִם. לְבַל יִטְבַּע הַסּוֹד. צַו, הֶמְיַת דּוֹרוֹת. לִשְׂרֹד. נִתֵּן בְּמִצְחֵנוּ סִימָן גָּדוֹל, רֶגַע לִפְנֵי שֶׁנִּשְׁכַּח אֶת הַכֹּל. מתוך הספר: "השיר שלא שרו מעולם" 2023 קראתי שיר זה ונפעמתי. המילים התנגנו על ליבי, על-אף שברור היה לי שאיני מבינה הכל ורב הנסתר על הגלוי. פרסמתי בעבר "הרגשיר" שלי לשירו של בלפור חקק "הסולם". בו כתב על "תְּפִלַּת הַמִּלִּים". עתה אנתח את שירו של הרצל שגם בו יש מונחים דומים: "מִלָּה. זוֹ תְּפִלָּה. שִׁירָה". שיריו של הרצל חקק מעניינים מאוד, מסקרנים כחידה שיש לפותרה. "בוערת התכלת" - יש תכלת בשמים ויש גם חוט תכלת בטלית. היא מוזכרת בשיר במפורש וגם ברמזים במילה "פְּתִיל" ובמילים "זְהַב גֶּחָלִים". שיר זה מזכיר לי את שירו של בלפור "גלות" מתוך הספר ""ואז בקץ היוחסין", 1987 על הסבא "מוּרָד בֶּן רְפָאֵל חַקָּק" שהייתה לו טלית: "רַק בְּמוֹתוֹ הִלְבִּישוּהוּ תַּכְרִיךְ כַּעֲטֶרֶת טַלִּית שֶקִּבֵּל מֵאָבִיו טַלִּית יְרֻשָה חֲקוּקָה תכֵלֶת אותִיּות שֶל קְדֻשָּה. וְלְאוֹרֶךְ הַטַּלִּית דִמִּיתִי לִרְאוֹת פַּסֵּי זָהָב יָפִים. אוֹר מְזֻקָּק". "לֹא תֵּלֵא" = המילה "תלא" כתובה בעתיד מקוצר, ללא האות ה': לא תלאה, לא תתעייף. באיוב ד', ה' כתוב: "כִּי עַתָּה תָּבוֹא אֵלֶיךָ - וַתֵּלֶא (=תתעייף), תִּגַּע עָדֶיךָ - וַתִּבָּהֵל". התכלת ממשיכה בקיומה ובמילוי תפקידה בעולם לאורך השנים "חֶבְלֵי הַזְּמַן שֶׁעוֹדֶנּוּ". הזמן ממשיך מהעבר להווה וימשיך גם הלאה למרות שקורים בו דברים "וְהַקָּצֶה חָרוּךְ". השיר יפה ומעניין בפני עצמו, אך ברור שההיסטוריה המשפחתית שזורה בו ברמיזות ולכן אני מרשה לעצמי לשלבה בהסברי. ייתכן שהרצל מדבר על תכלת הרקיע שהיא בוערת בגלל שבחג השבועות עשו ביהודי עירק פרהוד שגרם לכך ש"וְהַקָּצֶה חָרוּךְ". שני אחים של סעידה, אימם של הרצל ובלפור חקק, נרצחו באותו יום. מעת לידתם ניתן בהם סימן "שניים (שני התאומים שנולדו ב"ה) תמורת שניים (שני דודיהם שנהרגו הי"ד)". משימה הוטלה על האחים התאומים - "אַתֶּם שָׁלִיחַ" לספר את ההיסטוריה, ליידע את שאירע בפרהוד, לשמר את המסורת. השיר לא נכתב בלשון יחיד רק על הרצל, אלא בלשון רבים - עליו ועל אחיו בלפור. הוא חש שכל חייהם עליהם להיות דרוכים למילוי משימתם: "פְּתִיל חַיֵּינוּ הַדָּרוּךְ". ה"הרגשיר" שלי היא שהמשורר מדבר ב"סטקטו" (מונח מוזיקלי שפירושו המילולי הוא "מנותק", או "נפרד"): 1. ריבוי של נקודות: לעיתים נאמרת מילה אחת ומיד לאחריה יש נקודה, ולעתים שתיים או שלוש מילים שלאחריהן נקודה. התחושה היא שהמשורר ממהר ואף לחוץ בתחושת אחריות ש"הזמן קצר והמלאכה מרובה" וברצונו למלא את שליחותו ולא לאכזב את אלו שמינו אותו לתפקיד זה וגם את עצמו לאחר שעמס על כתפיו את המשימה. הוא אומר: "זֶה נוֹשֵׁם בָּנוּ". הזדהות מלאה עם התפקיד שכביכול נכנס לתוכם ו"נוֹשֵׁם" בהם. 2. שורות "נחתכות" באמצע רעיון: העניין מתחיל בסוף שורה וממשיך בשורה הבאה ובוודאי הייתה למשורר סיבה לכל "חיתוך".

בין פליטות לשליחות

המילה "הפליט" מופיעה לאחר המילים "זֶה נוֹשֵׁם בָּנוּ". המילה "זה" היא כינוי רומז. שאלה למחשבה: על מה מוסבת המילה "זֶה"? הצעות לתשובות: 1. המילה "זה" מוסבת על המילים שנכתבו לפניה: "פְּתִיל חַיֵּינוּ הַדָּרוּךְ. טַלִּית. זֶה נוֹשֵׁם בָּנוּ". האחים חיים בדריכות להעביר את המסורת של היהדות. 2. המילה "זה" מוסבת על המילה "הפליט" שנכתבה אחריה: זה, הפליט, שברח מעירק כדי להינצל בהיות המשורר ואחיו בני כשנתיים חדר לקרבם והפך לחלק מהוויתם. "יֹפִי מִשְׂתָּרֵךְ בַּמַּסָּע": במסע הבריחה מעירק יש יופי, למרות כל הקשיים. "זָהֳרוֹ מַזְרִיחַ": היה זוהר ביופי אותו מצליח המשורר למצוא בתוך קשיי המסע "סָח זְהַב גֶּחָלִים". יש זהב בתוך הגחלים. מילים אלו מתחברות לי באסוציאציה למדרש על משה רבנו שנתנו לפניו כילד שתי קערות כדי לבחון מאיזו מהן ייקח את שהיה בה. בקערה אחת היה זהב ובקערה השנייה היו גחלים. משה הילד החכם רצה לקחת מהזהב אך בא מלאך והיטה את ידו לקערה עם הגחלים. משה לקח גחל ושם אותו על פיו ובגלל זה הפך ל"כְּבַד-פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן" (שמות ד', י'). "אוּד מֻצָּל: אַתֶּם שָׁלִיחַ". מי שניצל מהפרהוד וברח מעירק הוא "אוד מוצל מאש" "הֲלוֹא זֶה אוּד מֻצָּל מֵאֵשׁ" (זכריה ג', ב') והוא מצווה על שני האחים "אַתֶּם שָׁלִיחַ". הוא לא אמר "אַתֶּם שׁלִיחים" אלא אתם שניכם שליח שעליו להעביר את המידע. "נִשְׁבַּע בְּרוּחֵנוּ מִלָּה. זוֹ תְּפִלָּה. שִׁירָה". האיש שהטיל עליהם את השליחות נשבע ושבועה זו מחייבת הרבה יותר מאמירה רגילה. המשורר משתמש במילה כדבר קדוש: תפילה ושירה. "מַשָּׂא, לֹא הֶעָרַת שׁוּלַיִם". התפקיד שהוטל על האחים הוא "מַשָּׂא" אולי לעיתים עול כבד, עקב האחריות הרבה המוטלת על כתפיהם. הם פועלים ברצינות וכותבים בתחושת מסירות נפש להעביר את המידע ואת הערכים כדבר עיקרי, רציני, כתוב באריכות, בשירים רבים כי הרי זה "לֹא הֶעָרַת שׁוּלַיִם" שהיא לרוב קצרה ואף פחות חשובה מהמסר העיקרי. "זוֹ כְּתֹנֶת אֵשׁ" המילה "זו" היא כינוי רומז. שאלה למחשבה: על מה מוסבת המילה "זוֹ"? הצעת תשובה: בשורה הקודמת השתמש המשורר באותה מילה: "זוֹ תְּפִלָּה. שִׁירָה".

השירים הם כתונת אש

כתיבת השירים שהם לגביו תפילות, הם "כְּתֹנֶת אֵשׁ". האש חוזרת לאורך השיר הקצר הזה פעמים רבות: "וְהַקָּצֶה חָרוּךְ" - משהו נחרך מהאש, "גֶּחָלִים" של אש, "אוּד מֻצָּל" מאש. ה"כְּתֹנֶת" מזכירה לי את הכותנות שתפרו להרצל ובלפור, אותן שמרה האם והראתה פעמים רבות. הסמיכות "כְּתֹנֶת אֵשׁ" מעלה בי אסוציאציה של "כתובת אש" אותה מציתים ורואים את הכתוב בה למרחק ובמשך זמן. השירה "נִסְחֶפֶת". עיתים המשורר כותב על רעיון כלשהו ותוך כדי הכתיבה נסחף להוסיף רעיון מתאים. יפה משחק המילים בחילוף אותיות של "נִסְחֶפֶת" וגם "נֶחֱשֶׂפֶת". השירה חושפת מחשבות ורגשות של המשורר. בלפור אוהב לומר ש"השיר חכם מכותבו". יש ולאחר בקיעת השיר מקרביו של הכותב הוא עצמו מגלה בו עניינים שלא חשב עליהם במודע בעת הכתיבה. כאן מגיעה הפתעה במילה "בַּמַּיִם". המשורר יוצר מפגש מיוחד של אש ומים. אם היה כותב רק: "זוֹ כְּתֹנֶת אֵשׁ נִסְחֶפֶת, נֶחֱשֶׂפֶת" לא היינו חושבים שחסר דבר מה להשלמת התמונה, אך המשורר מעורר עניין רב בכותבו שהכתונת נסחפת במים ואף נחשפת בהם: "לְבַל יִטְבַּע הַסּודֹ". היה סוד פרטי במשפחת חקק. לא סיפרו להרצל ולבלפור על שאירע לדודיהם שנרצחו, עד שבהיותם בני 29 גילו בעיון בספר את דבר הסוד. אפשר לחוש כפל משמעות במילים רבות בשיריו של הרצל וכך גם בסוד. האחים למדו את הספרים שבארון הספרים היהודי ואף את תורת הסוד והם מתאמצים להעביר את המסורת היהודית בשירים, בהרצאות ובראיונות. "צַו, הֶמְיַת דּוֹרוֹת. לִשְׂרֹד". הסוד הוא צו עליהם וגם עלינו הקוראים. הוא חשוב מאוד, הוא "הֶמְיַת דּוֹרוֹת". האמונה והביטחון שמשו עוגן שסייע ליהודים לאורך הדורות "לִשְׂרֹד". בסיום השיר יש שינוי מצורת הכתיבה המהירה שהייתה לאורך השיר עד כאן. פה יש משפט ארוך, ללא נקודות לאחר כל מספר מילים. הצורה והתוכן משתלבים זה בזה: "נִתֵּן בְּמִצְחֵנוּ סִימָן גָּדוֹל, רֶגַע לִפְנֵי שֶׁנִּשְׁכַּח אֶת הַכֹּל". אנו בעצמנו "נִתֵּן בְּמִצְחֵנוּ סִימָן גָּדוֹל", ולא מישהו שמטיל עלינו את דבר השליחות. האסוציאציה שעלתה בי היא סיפור של רבי נחמן מברסלב על תבואת השיגעון: "מעשה מתבואה": "פעם אחת אמר המלך לאהובו, השני (המִשנה) למלך: "באשר אני חוזה בכוכבים, רואה אני שכל התבואה שיגדל בשנה זאת - מי שיאכל ממנה יהיה נעשה משוגע" (כל מי שיאכל מתבואת השנה סופו שייצא מדעתו, אלא) "אם כן יטכס עצה" (ימצא פתרון לכך). וענה לו: "שעל כן יכינו בעדם תבואה שלא יצטרכו לאכול מתבואה הנ"ל" (נאגור תבואה עכשיו, נאכל ממנה ונישאר שפויים). וענה לו המלך: "אם כן כשאנחנו לבד - לא נהיה משוגעים. וכל העולם יהיה משוגע אז יהיה להפך (ולהכין בשביל כולם אי-אפשר) שאנחנו יהיו המשוגעים. על כן בודאי נצטרך גם כן לאכול מהתבואה. אבל רק זה שנסמן סימן על מצחנו שנדע על כל פנים שאנחנו משוגע. שאם אהיה מסתכל על מצחך וכן כשתסתכל על מצחי - נדע מהסימן שאנחנו משוגע". המלך אמר: אם כל העולם יהיה משוגע ורק אנחנו נישאר שפויים, הרי בעיני כל - אנחנו נהיה הלא שפויים. לכן החליטו כי יאכלו מהתבואה שתגרום לשיגעון, ככל יתר בני האדם. אבל כדי שלא ישכחו כי העולם כולו השתגע יסמנו סימן על מצחם. ובכל פעם שייפגשו יראו את הסימן ויידעו שאף כי נראה להם שהם וכל העם שפויים, בעצם כל העולם משוגע. ייתכן ש"סִימָן גָּדוֹל" על המצח מתקשר למצוות תפילין המיוחדת לעם ישראל ומטרתה לקשר בין האֵל לעמו. רבי נחמן כתב: "צריך כל אדם לפשפש את עצמו (לבדוק בפנימיותו) בכל עת, אם הוא דבוק בהשם יתברך, והסימן של דבקות הוא תפילין" (ליקוטי מוהר"ן, ל"ח).

לזכור מאין באנו ולאן אנו הולכים

הסימן שעל המצח יזכיר למשורר הרצל חקק, לאחִיו ולכל הקוראים להיכן הם שייכים באמת, מאין הם באו ולאן הם הולכים. בכל פעם מסתכלים זה על מצחו של זה ונזכרים - בעצם אנחנו שפויים. חלקת הקודש הקטנה שנשארה לנו בארץ ישראל, בבית הכנסת ובקיום המצוות היא העולם האמיתי, הרחוק מהשיגעון. הרצל ובלפור חקק עוטרים על מצחם את הסימן שמזכיר להם מהו המקום אליו הם שייכים באמת וממלאים את שליחותם כדי "שהצַו לֹא ישָׁכח".