בשנת 1977 החליטו חכמי המטכ"ל לבטל את מערך ההגנה המרחבית (הגמ"ר) - החלטה נמהרת וחסרת כל היגיון. ההגמ"ר הוכיח את עצמו מתום מלחמת הקוממיות ועד מלחמת ששת הימים. הוא הפך את היישובים לחמושים ולמוגנים, כשאנשיהם עוברים אימונים צבאיים מסודרים, כדי להכינם להגנה עצמית. "הייתי נער בקיבוץ בשנות החמישים, עברנו אימונים, והשתלבנו במערך ההגנה", כותב פרופ' אלישע האס. "מי שביטל את ההגמ"ר היה סכל, שלא הבין חשיבות הרוח של קהילה".
פרעות שמחת תורה ביישובים - כולל בערים - בעוטף עזה מחייבות לכונן מחדש ומיד את מערך ההגמ"ר בתוך חודש אחד בלבד - מסכם פרופ' האס. הוא מזכיר, שביישובים יש עשרות זקנים-צעירים כשירים לשאת נשק, שעדיין זוכרים אימון פרט ואימון כתה, ויצילו את יישוביהם במלחמה הרב-זירתית, שעשויה להתרחש בכל עת בשרון, בגליל, בנגב, ביהודה ובשומרון. כשיכונן מחדש מערך ההגמ"ר, יוכלו לצייד את היישובים גם במקלעים ובמרגמות. פעם הוצבו בקיבוצי הגליל העליון גם תותחים נ"ט.
אומה חמושה
החוקה האמריקנית מתירה לכל אזרח להתחמש להגנתו העצמית. כשלמדתי בטקסס, התפעלתי מכך שכמעט לכל גבר טקסני יש טנדר, כלב ורובה - לא אקדח, שהוא צעצוע נחמד ולא יותר. אצלנו אין מסכים השלטון לתת לאזרחים להתחמש, והוא שולט בעניין באמצעות הליכי רישוי מכבידים. לכן, יש בארצנו מעט נשק בידי האזרחים שומרי החוק והרבה נשק בידי פורעי החוק.
לעניות דעתי, נשק בידי אזרחים הנו מכפיל-כוח. כך, כמעט בכל מקום ייתקלו מחבלים ובני-עוולה באזרחים חמושים, שיתגברו עליהם. לראיה - בהרבה פיגועים בשנים האחרונות חיסלו אזרחים חמושים ואמיצים את המחבלים.
פעם הוגדרנו כ"מדינת קסרקטין" (Garrison State) וכ"אומה מגויסת". לאחר מכן כ"אומה במדים". לביטחוננו, עלינו להפוך מיד ל"אומה חמושה". "בכל מקום שבו יש אסון המוני שהוא חסר-תקדים, האזרח חייב להבין שציפיותיו מהמדינה הן ציפיות-שווא כי המדינה לא מסוגלת לטפל באירועים שהם חסרי-תקדים",
קבע אלוף (מיל') גרשון הכהן.
"התפיסה ההומניסטית שלי אומרת, שכל אב חייב ללמד את בנו קרוא וכתוב, ללמד כישורי חיים בסיסיים, אבל גם ללמד את בנו להתגונן", קבע, והזכיר את מערך ההגמ"ר, שבוטל, "בעבר, ההגנה של מדינת ישראל, במיוחד ביישובי הספר, התבססה על ההנחה שהמתיישבים הם חלוצים, הם חלק ממערך התמיכה לכוחות ההגנה. אבל מדינת ישראל הליברלית זנחה את הרעיון, שלתושבים בספר יש מעמד כזה, בין היתר, כי אין לה בכלל תודעה של ספר. הרעיון הוא שספר זה מרחב שהריבון לא שולט בו באופן מלא. יש שם טלטלות המצריכות מערכת של בולמי זעזועים.
"הבעיה היא שמדינת ישראל לא רצתה לעשות את מה שהיא מחויבת לעשות - לצייד את המתיישבים, לחמשם ולארגנם להגנה. חוץ מכתת כוננות, אין ביישובים מה שהיה בעבר - מפקד, שיש לו סמכויות פיקוד, וברגע חירום היישוב כולו הופך למוצב צבאי ... היישובים היום לא בנויים כך, האזרחים לא מאורגנים לזה. צה"ל מתנגד לזה".
וכדי ביזיון וקצף בחצי השנה האחרונה הוציא צה"ל בתירוצים שונים מיישובי הספר את הנשק ארוך-הקנה, שהיה ברשות כתות הכוננות. כך, הם נותרו רק עם כתת כוננות דלה בחימוש. שערו בנפשכם מה היה קורה לאנשי חמאס לו רק שליש מתושבי עוטף עזה היו חמושים ומאומנים.
מלחמה על התודעה
מטרת הטרור לכפות על המותקפים להיכנע לדרישותיו. בעצם, זו מטרת כל צד במלחמה. ניצחון משמעותו כפיית רצון המנצח על היריב. מלחמת הטרור הנה לוחמה פסיכולוגית באלימות ואפילו במעשי זוועה. ראינו זאת לא-אחת, והשבוע קיבלנו תזכורת כואבת מאוד, שהחזירה אותנו לאווירת הפוגרומים ברוסיה הצארית, הפרהוּד בעירק והשואה. מי ששכחו - עיינו בפואמה הנוראה של חיים נחמן ביאליק, משוררנו הלאומי, "בעיר ההר̤גה".
לתקשורת מקום חשוב ביותר באסטרטגיית הטרור, והיא מפעילה על יריביה לוחמה פסיכולוגית (ל"פ) מתמדת, שנועדה לרפות את רוחם - גם באלימות - באמצעות סייענים מקֶרב היריב ומקֶרב ניטרליים (למשל, בענייננו - העיתון "ניו-יורק טיימס" ורשת השידור הבריטית BBC). מסוף המאה העשרים חל שינוי ביחס הציבור אל הטרור, וכתוצאה מכך הוא קיבל רוח גבית, שנבעה מאטימות מוסרית (בשם התקינות הפוליטית, PC) לעוולות הטרור. למשל, ממשיכים BBC ואמצעי תקשורת אחרים לכנות את המחבלים "חמושים (militants)" ולא "מחבלים (טרוריסטים)", ולסקר באורח "מאוזן" את פעולותיו. אטימות מוסרית זו משחקת לידי הטרור לא רק אצלנו, אך לתקשורת אין נקיפות מצפון.
בשנות התשעים כינס המכון למדיניות בינלאומית נגד טרור (ICT) באוניברסיטת רייכמן (אז - המרכז הבינחומי) בהרצליה ועידה, שדנה בהתנהגות התקשורת באירועי טרור. באי הוועידה (שהייתי ביניהם) סיכמו את הוועידה בדף הנחיות די פושר, אך הגיוני ויעיל, למניעת שיתוף-פעולה בין התקשורת הישראלית לארגוני הטרור. כל ארגוני התקשורת בארץ דחו את ההנחיות, והם ממשיכים להשתולל כאוות-נפשם, כדי להשיג עוד רייטינג בדיווחיהם על אירועי טרור - על חשבון בריאות הציבור וחוסנו הנפשי והלאומי.
פגיעה בחוסן הלאומי
"טרור" משמעו המילולית - פחד. ארגוני הטרור עוסקים בהפחדת היריב ובחתירה נגד חוסנו הלאומי. הם עושים זאת בהפצת מידע (למשל, מידע "מולבן" דרך רשת "אלג'זירה") ובפעולות טרור. המהפכנים הרוסיים בתחילת המאה העשרים קראו לפעולת טרור, "כרוז במעש".
מלחמת שמחת תורה נועדה לכבוש שטח ישראלי, אך גם להפחיד את הציבור הישראלי, לזרוע בו מורך-רוח, פחד ואי-אמון בשלטונות, שלא הצליחו להתמודד עם המתקפה. אכן, חלק ממטרות חמאס הושגו - ובעיקר, הם הוסיפו שמן למדורת "המחאה", שמביעה אי-אמון בממשלת ישראל. כלומר, העצימו את השסע הפנימי בישראל, שלכאורה, עודדם לפעול נגדה.
לארגוני טרור יש יתרון בולט לעומת ממשלות: הם זריזים גם בהתנהלותם התקשורתית. עד שארגון כמו דובר צה"ל (שמעולם לא נחשב למקצועי, ליעיל מדי, ובתקופה האחרונה התגלה כלא-אמין במיוחד) מגיב לאירוע עובר זמן רב. כך, נהנה ארגון הטרור מהיותו הראשון בשטח - בנוסף לתקשורת בלתי-אחראית בעליל, שמסקרת בפראות את האירוע, תוך אי-התחשבות בנפגעים, במשפחותיהם ובציבור.
יתר על כן, לשידורים חוזרים של אירוע טרור יש תוצא (אפקט) כמו לשידור המקורי. כלומר, אם באירוע מסוים, ספרתם שידור חוזר שמונה-עשרה פעמים - הנזק הנפשי שספגתם, לכאורה, היה שווה-ערך לנזק משמונה-עשר פיגועים. אין לתקשורת מה להגיד באירוע כזה, למרות שהיא עוברת ל"גל פתוח" - פטפטת אין-סופית ומעלת גירה. לכן, היא מרבה בשידורים חוזרים, מראיינת עוברי-אורח פטפטניים, ולמסיבה קופצים בהתלהבות פוליטיקאים פושקי-שפתיים. בקיצור - קוקטייל מתועב, שמשרת אך ורק את מטרת הטרור, ומעצים את השפעת האירוע.
צנזורה עכשיו
ארגון הטרור מחפש אהדה בקֶרב אוכלוסייתו ובקֶרב בלתי-מעורבים. לכן, הוא פועל על האוכלוסיות הללו בדרכים שונות. בעודו מפיץ סרטי זוועה (סנאף) לעולם הערבי, הוא מנסה לשמור בעולם המערבי על תדמית של מסכן, מנוצל ומקופח, שתתאים לרעיונות העיוועים של הפרוגרסיוויות המערבית, שרואה בישראל יישות קולוניאליסטית.
לכן, חשיפת התקשורת הזרה לזוועות, שחוללו בני-העוולה מחמאס בעוטף עזה, הייתה צעד מבורך. חשוב, שזה נעשה מהר ומיד, ואני מקווה, שיניב את הפירות התקשורתיים הרצויים. בשום פנים אסור להפיץ זאת בתקשורת הישראלית משום שהזוועות מרפות ידיים ופוגעות בחוסן הנפשי והלאומי. את האסטרטגיה התקשורתית של חמאס - כמו כל ארגון טרור - ניתן לסכל בראש ובראשונה על-ידי חיסול מנהלי התקשורת שלו. צריך להוציא מהארץ את רשת "אלג'זירה", שמשתפת פעולה עם הטרור הערבי; וצריך לנקוט גישה פרו-אקטיווית ביחסי הציבור של המדינה ושל צה"ל בענייניו.
את אוכלוסיות-היעד של הטרור צריך לפלח, כדי לפעול ביעילות עליהן:
- קהל הבית - החברה הערבית בעזה במקרה של חמאס
- קהל היריב - מדינת ישראל והעם היהודי במקרה הזה
- בלתי-מעורבים, ניטרליים - ברחבי העולם (גם אוכלוסייה זו צריך לפלח)
לכל פלח, או פלח-משנה, יש להתאים אסטרטגיה תקשורתית, שממנה ייגזרו דרכי הפעולה. תקשורת נוגדת טרור זקוקה למחשבה רבה, לתקציבים גדולים ולאנשים יצירתיים, שיידעו מה לעשות מראש וגם בזמן אמת, ויעשו זאת. לצערי, המדינה אינה משקיעה את המשאבים הנדרשים, ועיקר הלחימה התקשורתית נגד הטרור הערבי הופקדה בידי חטיבת דובר צה"ל. לעניות דעתי, מסבירים במדים גורמים נזק להסברה הישראלית בחו"ל - ובעיקר, בעולם המערבי.
אליה וקוץ בה - בחוסר אחריות פושע, אין מערכת החינוך מלמדת את תלמידי ישראל ערבית ותרבות האיסלאם. כתוצאה מכך אין רבים בציבור הישראלי, שיודעים ערבית, ומכירים את התרבות הערבית. לכן, יתקשו למצוא קופירייטרים וארט דירקטורים, שיידעו לקלוע למטרה בקרב הציבור הערבי - בארץ, ביהודה, בשומרון, בעזה ובעולם דובר הערבית.